<h1>שיטה מקובצת</h1>
<h2>דף ג.</h2>
ובדין הוא דליקדמיה כלתו. משום קדושי קורבת בנו נאסרה והרי היא כקרובת עצמו, שאין אדם נמנע מלקרות לכלתו בתו. הילכך הל"ל כלתו ברישא.
<h2>דף ג:</h2>
רש"י ד"ה דרב ודרב אסי וכו' איילונית ואשה אחרת וכו'. ולקמן מוקי לה בשהכיר בה, כי היכי דלא תיקשי ליה מתניתין דקתני ואם נמצאת איילונית, דמשמע שלא הכיר בה.
תוד"ה לפי שאינן בצרת וכו' דכתיב גבי בעל הוי וכו' אלא ונסתרה והיא נטמאה. והר"ר חיים כהן ז"ל אמר בשם אביו שיש בירושלמי [סוטה פ"א ה"ב] שכשם שאסורה לאחיו של בעל כך אסורה לאחיו של בועל.
<h2>דף ד.</h2>
השתא דלא סמיך ליה בשומרת יבם הכתוב מדבר. לא מסמיך סמיך, דהא איכא לא יקח דמפסיק. ואפנויי נמי לא מופנה, דמיבעיא ליה לשומרת יבם. ומוכח נמי ליכא דאיצטריך למכתב הכא למיסמך ללא יבא ממזר, דמחייבי כריתות הוי ממזר. הר"מ.
<h2>דף ד:</h2>
תוד"ה ואמר רחמנא עביד להו תכלת. וכו' דשרי כלאים בציצית וכו' דדריש בספרי פתיל תכלת טווי ושזור וכו'. ואין להקשות לפי האמת דילפינן מסמוכים למה לי דרשה דספרי. י"ל דמסמוכים ילפינן אם אין לו אלא חוטין שזורין יעשה מכלאים לכך צ"ל שיהו שזורים.
<h2>דף ה.</h2>
תוס' סוד"ה ואכתי איצטריך. ומיהו לא יתיישב טעם זה אלא וכו' אבל למאן דשרי לא. ואמר מהר"מ דסוגיא דשני נזירים דסבר דיליף מראשו דבעלמא דחי עשה ולא תעשה, סבר דמצורע מותר בתשמיש, דאל"כ נהי דדריש באם אינו ענין דדחי לאו השוה בכל, מ"מ נימא דאין עשה דוחה ל"ת אלא עשה עדיף כי האי עשה. וסוגיא דהכא נ"ל קצת דסבר עשה דמצורע עדיף, דקאמר דאי לא תימא הכי נילף מהכא דדחי עשה ולא תעשה. ומאי סברא היא זו, דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה. אלא עשה דעדיף כי האי קאמר נילף מהכא.
רש"י ד"ה ת"ל ראשו אלמא אתי וכו'. ואע"ג דלאו שאינו שוה בכל הוא זה, נפקא לן מראשו דאידך וכו'. ודבר תימה הוא זה, דהא הני תנאי פליגי מר לית ליה דמר ומר לית ליה דמר, ופליגי בהקפת כל הראש. א"נ אי ילפינן מגדילים או לא. ורש"י עצמו פירש במהדורא קמא דלאו דנזיר שוה בכל, דאי בעו כ"ע הוו נזירי. והיינו דלא פריך כדפריך לעיל.
<h2>דף ה:</h2>
תוד"ה גדילים ארבעה. שלא יעשה הכל גדילים. ושמא קים לו דבעי שמונה חוטין כי היכי דליהוי ציצית וחמשה קשרים ושמונה חוטין תרי"ג.
תוד"ה עד שיהא שוע וכו' אצמר ופשתים יחד. דאיך שעטנז שהיא תיבה אחת [משמע] דליהוי שוע וטווי כל אחד לבדו, ונוז יחד.
כתב רש"י במהדורא קמא דמשכחת לה כגון שהחוטין עצמם שועין וטווין צמר ופשתים יחד, ונתן [אותם] בטלית של צמר או של פשתים וקשרן בה, הוי תוכף שתי תכיפות. הטלתן בטלית תכיפה אחת. וקשירתם תכיפה אחת. ומורי אינו מפרש פירוש זה. ובמקום אחר פירש רש"י שוע טווי כל אחד לבדו. ונוז יחד. והשתא ניחא.
שכן לפני הדיבור. וא"ת יבום נמי איכא לפני הדיבור. וכי תימא משום דלא נצטוו עדיין, תינח פסח ומילה, תמיד מאי איכא למימר, הא לא נצטוו ישראל להקריב עולה קודם מתן תורה. וי"ל דהתם אותן בלבד מיפקדי, ולאו מצוה השוה בכל. ועוד י"ל מאי לפני הדבור, שלא נצטוו על העריות ולא נצטוו על היבום. עכ"ל הר"מ. ולתירוץ השני צ"ל לפני הדבור, לפני הדבור דבא לאסור, דהיינו לא תעשה מלאכה.
תוד"ה כולכם חייבים בכבודי וכו' טפי אשבתות מכיבוד וכו'. וליכא למימר דלחומרא מקשינן ולא לקולא, דאדרבה קולא היא דילפינן מתוך כך דבעלמא דחי עשה לא תעשה שיש בו כרת. וליכא למימר דקאי אשבתותי תשמורו דכתיב לבסוף וגם קרי שבתותי שנקרא על שמו, דהא גבי מקדש כתיב נמי מקדשי וכתיב נמי לבסוף, ולא דריש ליה אמקדשי ועיין מה שכתבתי לקמן בשם הרא"ש גבי מה מושבות וכו' דף ו' ע"ב.
<h2>דף ו.</h2>
תוד"ה נגמר בלאו. דהכתיב וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך. מהר"מ אמר דמחמר ליכא אלא לאו גרידא, דלמען ינוח אחרישה קאי. כך נמצא בתוספות מהר"ר שלמיה מפרווינצא. שם באותו דבור. עדיפי מעשה דשבת וכו'. ונראה דעשה דבנין בית המקדש נמי עדיף, מדפריך מיניה נמי וניגמר מהכא דלא דחי. וכן עשה דמיתת ב"ד נראה דעדיף, מדבעי למימר דדחי שבת מטעם מה לי חומרא רבא מה לי חומרא זוטא. מכל מקום היכי לידחי עשה דשבת דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה. ואע"ג דבשילוח הקן [חולין קמ"א ע"א] אמרינן דעשה דמצורע דחשוב דחי עשה באפי נפשיה או לאו באפי נפשיה, אבל תרוייהו לא. ולא אמרינן דהאי כמאן דליתא אלא לאו גרידא, הא עשה דכיבוד עדיף טפי מעשה דמצורע.
ד"ה שכן הכשר מצוה. אין עולה לחליצה וכו'. וכל מקום שאמרו חולצת ואינה מתייבמת, מדרבנן [הוא], חוץ מצרת סוטה וספק גרושה. ומפורש טעמא בפ"ק דסוטה [ה' ע"ב] דאילו איתיה לבעל בעיא גט השתא נמי בעיא חליצה. וחייבי עשה שאינן מתייבמות מפורש בפ"ב [כ' ע"א]. ומ"ש ועוד דלקמן לפי האמת דאינו וכו' עד אפילו ל"ת שיש בו כרת. כל זה הוא גיליון ובספרים אחרים אינו. ועיין גם ברש"ל. שם בא"ד. ונראה לר"י כפר"ח דבלאו דמחמר וכו'. ואין להקשות דשמא תנא דעליה מוקי ליה לקרא בשחוט לי, ולכך איצטריך עליה. מ"מ דוחק את עצמו למצוא ממקום אחר. דאין סברא שידחה עשה ל"ת שיש בו כרת.
<h2>דף ו:</h2>
אלא סד"א תיתי מהבערה וכו'. וקצת קשה ל"ל ל"ת בשבת דלא נימא מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא, כיון דהכשר מצוה הוא נילף מכיבוד אב דהכשר [הוא] ואינו דוחה אפילו לאו דמחמר כדמסיק לעיל. ואין לומר א"כ מאי קאמר בסמוך לאו ר' יוסי היא. ונראה דאיצטריך לא תבערו אפילו להכשר מצוה שאי אפשר לעשותה מערב שבת, והוה אמינא דדחי שבת כמו רציחה עצמה. וזה לא שמעינן בהכשר מצוה דכיבוד אב. מיהו קשה אמאי איצטריך קרא גבי כיבוד אב.
תוד"ה טעמא דכתב רחמנא. לאפוקי הק"ו. וי"ל כיון דגלי לן דלא אמרינן מה לי חומרא רבא מה לי חומרא זוטא, הוא הדין במחלה עצמה לא אמרינן. אי נמי הכשר נפקא לן וכו' תנהו ענין לרציחה עצמה. שם באותו דיבור. דבכל דוכתין משוינן מכשירי וכו'. ואחר כך מתחיל הדבור לא רבי יוסי אומר או אינו דקאמר וכו'. אי נמי משום דשאני לאוי דשבת דחמירי. הקשה הרב ר' יהודה כהן, היכי בעי לאוקומי וכו' והא אמרינן בפ"ק דשבת [וכו', עי' תוד"ה או]. וי"ל דהכא לאו רבי ישמעאל היא, אלא תלמיד אחד משום רבי ישמעאל. ועוד דהתם כשקרא והטה, הטה השמן אחר הפתילה. ומה לי בישול סממנים ומה לי בישול שמן. והוי מלאכה הצריכה לגופה. ואפילו הוי משאצ"ל הוא סבר משאצל"ג חייב. הר"מ.
לא רבי יוסי. וקשה דכי נמי מוקי לה כרבי יוסי ובעי למימר דלא דחי ל"ת דכרת מ"מ תיקשי אמאי איצטריך לא תבערו. פשיטא דלא דחי הבערה שבת, דלמה יעשה פתילה כיון דאינו יכול להמיתה, דנטילת נשמה מלאכה היא. ואין לומר דאי לאו לא תבערו הוה אמינא כי היכי דדחי לאו ועשה דשבת אע"ג דלאוי דשבת חמירי ואפילו הכי דחי משום מה לי חומרא רבא מה לי חומרא זוטא, ה"נ דחי רציחה עצמה אע"ג דהוי אב מלאכה. אם כן לא משני מידי במאי דמוקים לה כרבי יוסי. ועוד דמאי דמוקי לה כר' יוסי דליגמר מהכא דלא דחי כדפרי' לעיל, דהא חשוב עשה דמיתת ב"ד כדפירשתי לעיל. וי"ל דפריך שפיר טפי.
<h2>דף ז.</h2>
והלא שלמים בכלל היו. והקשה הר"מ מאי קאמר והלא שלמים בכלל היו, והלא כללא בכהנים ופרטא בישראל. ותירץ בישראל נמי [נהיג], דהשתא ומה כהנים שהותרו בקדשי קדשים כשהן קדושים חייבינהו קרא בטומאת הגוף, ישראל לא כל שכן. ואע"ג דאין מזהירין ואין עונשין מן הדין, גילוי מילתא בעלמא הוא. ובתורת כהנים דריש ליה הכי, ישראל מנין, ת"ל כל איש. וקושיא ראשונה היא בתוספות הרא"ש. ומצאתי בר"מ דאין זו קושיא, דאין הכרח של מדה זו, דללמד על עצמו גם כן יצא. ואם אנו יכולים ללמוד גם כן על עצמו אנו לומדים על עצמו. ואם לאו, תלמד על הכלל על כל פנים. וכן משמע הלשון לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ע"כ גליון.
<h2>דף ח.</h2>
כי איצטריך עליה וכו'. ומיהו הוה מצי למימר הני מילי מדאורייתא, אבל מדרבנן צריכה חליצה, שלא יאמרו יבמה יוצאה לשוק בלא חליצה. דתנן שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה וכו' מת היבם. וא"ת היכי תדרוש עליה לאיסור והא קתני אין לי וכו'. ובזו כיון דמית על כרחך פקע איסור צרה כדאיתא בסוף פרקין, דהא מעולם לא היתה צרת ערוה. וי"ל דודאי עליה מיירי בכל העריות, ומיהו לא איצטריך אלא היכי דנישאת ומת. ולצרור קאי על כל העריות. תוספות שיטה ע"כ.
<h2>דף ח:</h2>
תוד"ה למשרי צרה. וי"ל דנפקא להו מהיכא דנפקא לה לר'. וצריך עיון אם כן לצרור למה לי, נילף הכל מהיכא דיליף רבי. גליון עד כאן.
תוד"ה ויבמה בע"כ. וכענין זה בריש האיש מקדש וכו' ורשות מושלחה. נ"ב גליון, היינו לפירוש רבינו חננאל, ולא כפירוש רש"י [קידושין מ"א ע"א] דפירש דתרי ושלחה כתיבי, דאידך ושלחה דרשינן בפרק חרש [קי"ג ע"ב] למי שמשלחה ואינה חוזרת.
<h2>דף ט.</h2>
תוד"ה מה להלן דבר שחייבין על זדונו. וכו' אגב שיטפיה. נ"ב גליון, ויש מפרשים דשגגתו חטאת דוקא, משום דגזרה שוה דעליה לא איצטריך אלא למעוטי דאין מביאין אלא על דבר שזדונו כרת. דאי לאו גזרה שוה הוה אמינא דעל כל חטא וחטא שחטא יביא קרבן. הילכך שייך למימר שפיר מה להלן אחות אשה זדונו כרת ושגגתו חטאת. וממילא הא דעל כל חטא יביא קרבן דהיינו חטאת, אף עליה האמור בקרבן דוקא על זדונו כרת.
תוד"ה ורבנן האי סברא מנא להו וכו' ור"ת אומר דאפילו מופנה ההיא דאחות אשה כדמשמע ברייתא דלעיל עליה מה תלמוד לומר, כיון דההיא דחטאת וכו' שבקינן ליה למופנה וכו'. ונכתב בצדו "מאומר רבינו תם עד סוף הדבור, כל זה גליון". ומצאתי בגליון, ונראה דקושיית התוספות אינה קושיא כלל. הא דאמרינן דגזרה שוה ניתנה לידרש לכל מילי, היינו כשיש גזרה שוה אחת ואנו לומדים לדבר אחד, אנו אומרים אין גזרה שוה למחצה, אלא נלמוד לכל דבר זה מזה. אבל הכא האי גזרה שוה אינה אלא גלוי מילתא בעלמא אם האי עליה דאחות פירושו יבום כמו יבמה יבא עליה, או היא גזרה שוה מאחות אשה לחטאת. ושתי גזרות שוות אין בנו כח לעשות. כך מצאתי כתוב.
תוד"ה מה לייתי וכו' קסבר דכיון שחלקם וכו' ב"ד דממונם פלט וכו' מ"מ הו"ל לאקשויי. ונ"ב גליון, וליכא למימר דאין ליתן להם חטאת חדש שלא מצינו, דאם כן הל"ל, ליתן קרבן שמצינו בשאר קרבנות, אין זה חלק. וחדש נמי לא ליתן, כיון שלא מצינו.
מה שכתבו התוספות בדבור המתחיל מה לייתו לייתו פר וכו'. ונ"ב גליון, ועוד י"ל שאין לנו לבדות מלבנו חטאת שלא מצינו בשום מקום. ומיהו קשה, דאם כן היה לו לומר אם מביא קרבן שמצינו בשאר מתכפרים אין זה חלק. ואם לא מצינו בשאר מתכפרים אין לנו לבדות מלבנו, ע"כ הגהה. ולי נראה דודאי אין לנו לבדות מלבנו קרבן שלא הוזכר כלל בכל המתכפרים, כגון כבש או איל. אבל היה אפשר לבדות מלבנו קרבן מצורף משנים מאלו המתכפרים כגון שעיר וכבשה, או כבשה ופר. והוי חילוק בקרבנות דניתי נראה דוחק למקשה ומהדר ליה דבקרבן אחר בלא צירוף הא [הוא] דנייתי איפכא. הרב הר"י בי רב ז"ל.
תוד"ה והא איסור מצוה. וכו' וכרות שפכה וכו' ותימה לר"י דאמאי וכו'. גליון ונראה דסבר התלמוד כיון שאין קדושין תופסין, שאינה זקוקה כלל מחמת קדושי אחיו, דלא עדיפי מקידושי דידיה, הואיל ובחייבי כריתות אשכחן דאינה עולה לא ליבום ולא לחליצה. וכ"כ הרמב"ן בחידושיו.
<h2>דף י.</h2>
תוד"ה לעולם לית ליה. וצרת צרתה נמי משכחת לה, כגון שקדשה איניש דעלמא חוץ משני אחין ואחר כך קדשה ראובן חוץ משמעון אחיו ויש לראובן אשה אחרת ומת ויבם שמעון צרתה. ונ"ב גליון, ואי הוה אמרינן דכשקדשה שמעון פקעי קידושין דראובן הוה אתי שפיר, אבל אם כן תו לא משכחת אשת שני מתים. ולא דמי להרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני דשריא כי נשאת לאחר. דהתם הוי שרי לכולי עלמא חוץ מאחד והכא אסורה לכולי עלמא חוץ משנים. ועוד כתוב בגליון. וצריך עיון דבסוטה משכחת צרת צרה, כגון שקידש ראובן חוץ משמעון ולוי, וזינתה הצרה, ואח"כ נשאה שמעון ולו אשה אחרת, ומת ונפלו לפני ראובן. ומיהו איכא למימר דאביי [גיטין פ"ב ע"ב] פשיטא ליה דרבנן פליגי נמי בקידושין, אלא מספקא ליה אי מודה רבי אליעזר בקידושין.
<h2>דף י:</h2>
תוד"ה לפי שאינן בצרת צרה. הקשה וכו' דלא קיימין עלה בלא יבנה. נ"ב גליון, אע"ג דאסור לייבמה. דהשתא במותר לה נאסרה, באסור לה לא כל שכן, כדלקמן. מיהו משכחת לה אי עבר ונסבה, דאי קתני. גליון עד כאן.
תוד"ה וליתני לר"ע. ולא היה צריך למתני תרי בבי. נ"ב גליון, ונראה דהכא היינו טעמא דמקשה וליתני לדברי רבי עקיבא, הואיל ואין הלכה כרבי עקיבא. אבל בהמדיר [כתובות ע"ה ע"א] לא מקשה וליתני לדברי רבן גמליאל נאמנת, דאי הוה תני הכי משמע דאין הלכה כר"ג. ובפ"ק דחולין [י"א ע"ב] דאמרינן ולרבי מאיר היכי אכלינן בשרא, [היינו משום] דלית הלכתא כרבי מאיר.
<h2>דף יא.</h2>
מתיב רב חסדא וכו' מתיב רב יוסף וכו'. נראה דרב חסדא ורב יוסף פליגי ארב. אע"ג דמשני להו רב יהודה לא קבלו תשובתו. וכן משמע בפ"ק דסוטה [ה' ע"א] דפריך אמתניתין דמייתי בסמוך אי הכי חליצה נמי לא תיבעי ומשני רב יוסף כיון דאיתיה לבעל בעיא גט השתא נמי בעיא חליצה. ואתי שפיר נמי הא דפריך [שם] ותתייבם יבומי דאליבא דרב חסדא ורב יוסף פריך. ומכח זה נראה לרבי אליעזר מטוך ז"ל דאין הלכה כרב, מדפריך סתמא דתלמודא דמניינא למעוטי דרב ורב אסי. וקאמר נמי לרב ורב אסי ליתני, משמע דלדידן לא קיימא לן הכי. ועוד מדפריך סתמא דתלמודא ותתייבם יבומי, דלרב ליכא למפרך. ועוד נראה לי דהתם פריך ותתייבם יבומי לרבי יוסי בן כיפר דטומאה במחזיר גרושתו כתיב ולא בסוטה, וליכא לאו בסוטה. ולהכי לא הויא כעריות, כיון דליכא לאו, כדפירש ר"י. ונראה לו דוחק דאתיא (דלא) כרבי יוסי בן כיפר ובעי לאוקומי ככולי עלמא. וכתבתי למורי הרב רבנו מאיר והשיב לי דגם לו היה נראה דבעיא חליצה. וריב"ן לא פסק כן לקמן כשמעתין, משמע לפום ריהטא דליכא מאן דפליג ארב. גליון ע"כ.
<h2>דף יב.</h2>
פרט לאיילונית שאינה יולדת. וא"ת אימא אשר תלד מצוה, איילונית רשות. כדבעינן למימר לקמן בפרק הבא על יבמתו [נ"ה ע"א] אין לו בנים מצוה יש לו בנים רשות. וי"ל דמההוא קרא גופיה דמייתי התם שמעינן נמי באיילונית דכיון דמצוה ליכא איסורא איכא. וא"ת לרב אסי כל חייבי עשה תיאסר צרתה כמו איילונית. וי"ל משום דחייבי עשה איתרבו לחליצה מיבמתו יבמתו [כ' ע"א]. ולא דמו לאחות אשה דאינה זקוקה כלל. אבל איילונית לאו חייבי עשה היא, אלא באיסורא דאשת איש דיש לה בנים קיימא. ולא הותרה מעולם. גליון ע"כ.
<h2>דף יב:</h2>
נ"ב גיליון, הא דאמר רב ביבי פחות מכאן משמשת כדרכה ולא חיישינן שמא גדלות של זאת תהיה בשנת י"ב ואז בשנת י"א מתעברת ומתה. שמא לא שכיח שתתעבר בשנת י"א אפילו אותה שהיתה גדולה בשנת י"ב. או שמא רבה בר ליואי לא קאי אלא [על] אותה שגדלות שלה בשנת שלש עשרה, אבל אותה שגדלות שלה בשנת שתים עשרה [לעולם] לא תתעבר בתוך הזמן ההוא. והשתא אתי שפיר דרבה מוכח מברייתא דרב ביבי דליכא קטנה דמיעברא ולא מתה. ואע"ג דאמר שמא תמות, היינו משום דפעמים שנת שתים עשרה היתה גדולה בשעת הריון. גיליון עד כאן.
מ"ש ואלא קשיא הך. גליון, השתא משמע ליה דטעמא דמתני' לא הוי כטעמא דתני רבה בר שמואל דאמר שכבר ילדו אלא דקטנה לא מיעברא. והיינו דפריך, כיון דאמרינן חמותו הדרא קושיין לדוכתה מכלל דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה. ואם כן מצינו חמותו ממאנת. עד כאן לשון רש"י במהדורא קמא. אבל הרמב"ן כתב ואלא קשיא הך, פירוש קשיא טעמא דברייתא דרבה בר שמואל כיון דקטנה היא אמאי ממאנת. אבל לא קשיא א"כ מצינו חמותו ממאנת, שהרי לא מצינו, דהא תני רבה בר שמואל שכבר ילדו. ומשום הכי אינה ממאנת. וכ"כ הרשב"א ז"ל. ולפירוש התוספות לק"מ לא לרב ביבי ולא לרבה בר שמואל. ואלא קשיא הך, קאי על רבה בר ליואי.
<h2>דף יג:</h2>
תוד"ה דלא אתי איסור וכו' וא"ת כיון דאיסור אחות אשה וכו'. נ"ב גליון, לקמן דף ל"ב ע"א קושיא ותירוץ הגמרא היא. ומ"מ צרתה שריא. דלצרור גבי אחות אשה הוא דכתיב. וכיון דלא משכחת לה צרת אחות אשה במקום מצוה, על כרחך לצרור למילתא אחריתי אתיא.
<h2>דף יד.</h2>
תוד"ה כי אמרינן לא תתגודדו. ודאי היו קורין בעירם. נ"ב גי' ור"י היה אומר שאפילו היו קורין להם בעיירות לא חשיב אגודות, כיון דלאו משום פלוגתא עבדי הכי, אלא המקום גורם. ואם היה זה בא למקום אחר היה עושה כמותם. ולהכי מהדר ליה ר"י שפיר עד כאן לא שנית מקום שנהגו, דדמי ליה.
תוד"ה כי אמרינן לא תתגודדו וכו'. וא"ת מה תירץ ממגלה דבעיר אחת היו קורין וכו'. וי"ל דריש לקיש לא קשיא ליה אלא בני י"ד ובני ט"ו, אבל הכפרים לא קשיא ליה, דכולי עלמא ידעי דקיל שהקילו בהם מפני שמספקים מים ומזון, והוי כמנהגא דלא קשיא ליה. דהא אי בעו בני הכפרים לקרות בי"ד או בט"ו מצי מקרי. אבל בן י"ד בט"ו או בן ט"ו בי"ד לא מצי, והוי איסורא. ובהא משני שפיר דכשתי עיירות הוי. וכן משמע מתוך פירוש רש"י ז"ל שכתב דאי בעי למקרי בט"ו בן י"ד לא מצי. וכן בני ט"ו בי"ד. אבל בני כפרים לא מדכר להו כלל. כך משמע מדברי הרשב"א. האי מאי תיובתא מקומות מקומות שאם. נ"ב גיליון, ה"ה דהמ"ל התם הרואה אומר ברזל הוא דלא אשכחו. לשון הרשב"א. ואפשר דזה מתרצים התוספות במקומו של ר"א וכו'.
רש"י ד"ה והא איכא שמעה וכו'. וי"מ והא איכא שמעא, כלומר שרואה את רבי אבהו פעמים מטלטל ופעמים אינו מטלטל, ואיכא אגודות אגודות, לגבי שמעא שאינו יודע למה עושה כן. ומשני דמודע ליה לשמעיה דמשום כבודו של רבי יוחנן לא היה מטלטל. גיליון עד כאן.
<h2>דף יד:</h2>
תוד"ה בשלמא בית שמאי. אפילו למ"ד לא עשו. נ"ב גיליון, וליכא למימר נמי דמשום הכי לא נמנעו משום שלא עשו בית הלל כדבריהם, דהא פשיטא לן בכולה שמעתא דבית הלל עשו כדבריהם דהוו רובא. ולא אפליגו אמוראי אלא בב"ש דוקא. ומ"מ פריך שפיר ומאי אולמיה הך מהך. דבצרות נמי שיאמרו שכמה אנשים היא דלא צריכי, או יאמרו נשים הוא דלא צריכי להו, ולא מיחזי כאגודות. והיה להם למנועי, אי לאו דמודעי להו. גיליון ע"כ.
תוד"ה פשיטא בני וכו', ההיא ברייתא לא שמיע ליה. נ"ב מיהו קשיא ממתניתין בפרק אלמנה [ס"ט ע"ב], דסברה דיש ממזר מגוי ועבד, והיינו כר"ע, כדמוכח בפרק עשרה יוחסין [קידושין ע"ה ע"ב]. וי"ל דהשתא סלקא דעתיה דבגוי ועבד אפילו רבנן מודו. דהכי נמי אמרינן לקמן [ע' ע"א].
רש"י ד"ה ובספק אשת איש. וכו' אין ממאנים אלא ארוסות וכו' והקטנה בת מיאון וכו'. נ"ב ואע"פ שאין טומאה אלא מדבריהם ואין ממזר בא מפני מחלוקת זה, וכן גט ישן דהא קיימא לן שאם נתגרשה בו תנשא לכתחלה, משום שארא נקט הני. הרשב"א.
ותסברא נהי נמי דעשו וכו'. נ"ב גליון, [פי' וע"כ] משבשתא היא. ועוד אומר מורי הרב רבינו מאיר [ותסברא] דנמנעו אתרוייהו קאי, דנהי נמי דעשו ב"ש, מב"ה אמאי נמנעו, אלא לא קאי אתרוייהו אלא אב"ה, א"כ כי נמי לא עשו על כרחך בית שמאי מבית הלל לא תיקשי, דאיכא למימר דדוקא בית שמאי מבית הלל היו נמנעים דליכא אגודות והרואה אומר דנשים לא מצאו חן בעיניהם. ואי אפשר לי ליישבו. גליון עד כאן.
תוד"ה אלא ב"ש אמאי נמנעין. וכו' דשוה כסף ככסף היו נמנעים. נ"ב גיליון, והרמב"ן כתב דה"ה דהמ"ל הכי, אלא ניחא ליה לאשמועינן אף אצרות דנמנעין ב"ש מב"ה. גיליון עד כאן.
<h2>דף טו:</h2>
אלא אי אמרת לא עשו מאי רבותיה. וליכא למימר דלעולם לא עשו, והיינו רבותיה דאפילו לקולא עשו כבית הלל, ולא כב"ש לחומרא אפילו במקום דליכא אגודות דאיכא למימר הרואה אומר. דהא אפי' לר"ע דב"ה לחומרא קאמר לה. וליכא נמי למימר דאפילו בעיר אחרת דליכא אגודות עשו כב"ה, דפלוגתא דב"ש וב"ה כעיר אחת דמי. ולמ"ד לא עשו, [בשום מקום] לא עשו כדבריהם. עכ"ל מהר"ם. ובגיליון אחר כתבו, נראה לי דלא שייך רבותא, אם היה מיקל לעשות כב"ה אלא שהיה מחמיר כב"ה. ולהכי קאמר אלא אי אמרת לא עשו מאי רבותא, דכל ב"ש לא היו מקילין לעשות לעצמן, דבקולא לא שייך לומר הרואה אומר אלא בחומרא.
<h2>דף טז.</h2>
שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא וכו'. נ"ב גיליון, קבלה היתה בידו. ולא שראה חגי הנביא, דרבי דוסא בזמן שמעון הצדיק היה והאריך ימים, ע"כ גיליון.
תוד"ה עמון ומואב וכו'. פירש בקונטרס ישראל הדרים וכו' אלמא שקדשים עולי וכו' לא קדשו עולי בבל כדמשמע הכא. ונ"ב גיליון, ולפי זה קשה דאי מיירי בעמון ומואב שטהרו בסיחון, תפשוט דלא קדשה לעתיד לבא לרבי אליעזר. ותיקשי נמי דרבי יהושע אדר"י.
פגע בו ר"ע אוקמיה. נ"ב גיליון, במהדורא קמא פירש רש"י ביונתן. ושם מפרש יצאו בשלשה פתחים שישמעו תשובותיו. הילכך ההולך לבקש את חבירו, כשימצאנו נקרא "פוגע בו". אבל כאן לא פירש רש"י כלום הא דיצאו בשלשה פתחים, וסובר דאדרבה כדי שלא ימצאו כולם, אם כן יונתן היה מבקש אותם והיה פוגע בר"ע. ר' יוחנן וסבי וכו' דאמרי תרוייהו אין מקבלין וכו'. נ"ב גליון, פירוש [וסביא], הזקנים. דאמרי תרוייהו. אורחא דתלמודא הכי. כך פירש רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף טז:</h2>
תוד"ה בשלמא למ"ד משום עבדי שלמה וכו' משום עבדי שלמה, דעבדים אסורים בישראל וכו' אינו צריך גט שחרור. נ"ב גיליון, וצריך עיון דרבי יוחנן סבר התם דצריך. ומיהו מ"מ נקט טעמא דממזר, משום סביא.
תוד"ה קסבר גוי ועבד וכו'. וע"כ ר"ע היא, נ"ב גיליון, ועוד דשמעינן ליה לר"ע בהחולץ [מ"ט ע"א] ובהאשה רבה [צ"ב ע"א] דיש ממזר מיבמה לשוק, אע"ג דלא שייכי [בה] קדושין כלל. וכן אמר רבינו תם דהיינו טעמא דרבנן דאין ממזר מיבמה, משום דלא שייכי בה קדושין כלל.
תוד"ה גוי שקדש בזה"ז חוששין לקידושי ממזר. ותימה דבכמה משניות וכו'. נ"ב גיליון, וקשה דרב יהודה גופיה סבר בפרק כ"ג [סנהדרין כ"א ע"א] דתמר בת יפת תואר היתה מדהויא שריא לאמנון. ומיהו איכא למימר דהכא משום רב אסי קאמר לה.
<h2>דף יז.</h2>
רש"י ד"ה כי אמריתה קמיה. לאו בנך מקרי אלא בנה וכו'. ומה שכתב "דאם כן היה לו לומר כי הגויה תסיר" כל זה נמחק ובספר אחר אינו.
תוד"ה אין בנך. וקשיא לר"ת לפירושו דילפינן בנך קרוי וכו' לא פירשו כלום בגוי הבא על בת ישראל. ונ"ב גיליון, הגהה, ופשטא דמילתא, בנך קרוי בנך, היינו בנך גמור מן הישראלית ומן הישראל. הגהה עד כאן. תוד"ה ופסילי דמישן וכו' הא דאמרינן בפ"ב דקידושין וכו' יותר מתרמוד אי נמי שמא בתרמוד היו וכו'. כן נראה לי להגיה.
תוד"ה משאול לתרמוד וכו' הולך מתגלגל מכאן לכאן. ונ"ב גיליון, ובקונטרס פירש דתרמוד עמוקה משאול, ונופל משאול לתרמוד. והא דקאמר מתרמוד למישן, לאו משום דמישן פסול יותר כמו שהתחיל משאול לתרמוד, אלא סדר הליכתו נקט. אי נמי דאשתרבובי להתם ונתגדלו שם יותר. עד כאן גיליון.
<h2>דף יז:</h2>
כי ישבו אחים, אחים שהיתה להם ישיבה אחת בעולם יחדיו במיוחדים בנחלה. כך גרסת רב אלפס. ופירש ה"ר יהונתן הכהן, שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, כלומר בבת אחת ובשעה אחת, ואע"ג דלא הוה כתיב יחדו משתמע מיניה הא, דפשיטא דלכל אדם נברא יש לו ישיבה בעולם. אלא ודאי בהכי הקפידה תורה שיעמדו בבת אחת בעולם. וכאילו אמר, התם הוא דמצוה לייבם אותה, הא לאו הכי לא רמיא קמיה. הילכך עומדות עליו באיסור אשת אח שיש לו בנים. המיוחדים לנחלה. הראויים ליירש זה את זה, דהיינו אחים מן האב אפילו אינם אחים מן האם, כדילפינן אחוה אחוה מבני יעקב. ולא בעינן דמייחדי באבא ובאמא עכ"ל. ואפילו לגרסת הספרים אינו דורש מיחדו אלא מישבו אחים. ע"כ גיליון.
<h2>דף יח:</h2>
תוד"ה אומרים לו המתן. ובפרק ארבעה אחין שנים נשואים שתי אחיות לא באות לכלל וכו' אבל הכא דאחות וכו' לא החמירו להוציאה. נ"ב גיליון, ולרבנן דהכא א"צ אפילו להמתין, לפי שקדשה בתחלה ולא בא עליה באיסור. דכבר נפטרה יבמה בקידושי אחותה. אבל היכא דקני לה בביאה כדלקמן יוציא. כך כתוב בקצת תוספות.
<h2>דף יט.</h2>
מדאורייתא זיקה ככנוסה ומדרבנן הוא דגזור וכו'. נראה דהשתא מדרבנן נמי בנולד ולבסוף ייבם לר"ש שלא יתירו אשת אחיו שלא היה בעולמו, וביאת השניה או חליצתה פטרה לה. אבל חלץ לאשת אחיו שלא היה בעולמו לא נפטרה הצרה, כדאמרינן לקמן חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה. להכי לא פריך מינה לר' אושעיא אלא מסיפא. אבל מהר"ם כתב דבאשת אחיו שלא היה בעולמו דכתיב בהדיא לא יטעו. ולא יתכן, דלא פרכינן לר' אושעיא אלא מרישא חלץ לבעלת מאמר אמאי לא נפטרה כיון שיכול אפילו לייבמה. ושמא חלץ דוקא לא נפטרה צרה, אבל ייבם נפטרה צרה דליכא למגזר מידי. ושוב נראה לי כמו שכתב מהר"ם, דהשתא נמי דקאמר דמדרבנן לאו ככנוסה [דמיא] משום גזרה, שרי ר"ש בנולד ולבסוף ייבם אפילו מדרבנן, מדפריך בסמוך אבל ביבם אחד או חולצת וכו', ואי מדרבנן אסר שפיר נקט מילתא שני יבמין. ומכל מקום לא הוה ליה לרבי אושעיא להקשות מרישא דחלץ לבעלת מאמר וכו'. דאכתי מצי למימר דמדאורייתא שרי. ולהכי פריך מסיפא, דמשמע דמודה ר"ש לת"ק. מיהו גם בתוספות ג"כ לקמן לא יתכן, שהיה לו לחוש שיבא להתיר אשת אחיו שלא היה בעולמו, אלא גזרה משום שתי יבמות הבאות משני בתים חדא וכו'. ומשום הכי חלץ לבעלת המאמר לא נפטרה צרתה. עכ"ל הגיליון.
רש"י ד"ה גזרה שמא יאמרו וכו' לבעל השניה ואתי נמי למימר דתתייבם חדא וכו'. ונכתב בצדו גליון, ולא נהירא, משום דהשתא לא סלקא דעתיה דרבי שמעון בנו של רבי יוסי הגלילי. ועוד דמילתא דלא שכיחא היא, ומשום מילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן. אלא משום שתי יבמות שכנס את הראשונה ואחר כך נפלה שניה מבית אחיו השני גזרו. אי נמי שהראשונה היתה ערוה לאחיו השני, ומשעת נפילה לא היתה זקוקה כלל אלא לזה, וכשנפלה לו שניה שתיהן מתייבמות, דמשני בתים אתו ולא היו בנות בית אחד אפילו בזיקה.
והתניא ר"ש פוטר וכו'. נ"ב גיליון, ולרבא הא דלא תני "פוטר בשלשתן" משום דחדא דמתייבמה שליחותה דאידך עבדא, דבית אחד וכו', ולשתי אחיות או אשה ובתה קרי זוגות. ורבינו חננאל מפרש בתשעה אחים, שנים נשואים שתי אחיות, ושנים מהם אשה ובתה, וכן כולם. ובהכי טעי רבא. ולפירושו כולן הוו ערוה על כל האחים, בר מתשיעי שהיה פנוי, שכולן היו מותרות לו. ולזה הפירוש משוה רבא טועה לגמרי. ופירוש רש"י נכון. גיליון ע"כ.
<h2>דף יט:</h2>
תוד"ה חלץ לבעלת מאמר וכו' מיפטרא בולא כלום. ונ"ב גיליון, או יבא להתיר אשת אחיו שלא היה בעולמו. גיליון ע"כ.
תוד"ה כנסה ומת ואח"כ וכו' מילתא דפשיטא וכו' דהאי תנא עריב מערב וכו' ותני להו, דאברייתא שייך למידק כדפי' לרב פפא, ולכך שונה בברייתא כנסה ומת וכו'. וזהו מילתא דפשיטא, ור' אושעיא לא בא לדקדק על מתני', אלא דנראה לו דוחק לפרש זו אף זו. גליון ע"כ.
<h2>דף כ.</h2>
נ"ב גיליון, נראה דרב גידל נראה לו קרא דיבמתו להעמיד בחייבי לאוין כמו בחייבי עשה, כמו [שהוא] לפי האמת אליבא דכולי עלמא לא קאי עשה דיבמה יבא עליה לחייבי לאוין, הואיל ולא תפסי בהו קידושי. ואין סברא כלל שתהא זקוקה לו מחמת קידושי אחיו כיון שאם היה מקדשה בעצמו לא היתה מקודשת. אי נמי סבר רב גידל דלכולי עלמא לא קאי עשה דיבמה אחייבי לאוין, דלא אמרה תורה יבמה יבא עליה אלא במקום שאם היה מקדשה היתה מותרת לו. ועוד דסברא הוא דלא (לומר) [אמר] רחמנא יבמה יבא עליה ולגרשה לאלתר. דאפילו שריא ליה לא שריא אלא ביאה ראשונה, הילכך סבר רב גידל דלא קאי עשה דיבמה אחייבי לאוין אלא היכא שתהא מותרת לו לעולם. לכן איצטריך יבמתו לחייבי עשה. ובלא קרא דיבמתו הוה מצי למימר רב גידל סברתו. אלא דניחא ליה לאיתויי קרא דיבמתו, דלא תיקשי חייבי לאוין וחייבי עשה, כיון דאין עולים ליבום לא יעלו גם לחליצה. והשתא מיתרצא כולה סוגיא שפיר. ולא קשיא הא דלא פירש עיקר תירוץ לפי דבריו, דהא כיון דמוקי יבמתו בחייבי לאוין אע"ג דאיכא לאוקומי בחייבי עשה, משתמע שפיר דהכי נמי יש להשוות חייבי לאוין לחייבי עשה, דלא לדחות עשה מטעם דפי'. ובתוספות דחקו מאד מאד. גיליון ע"כ.
רש"י ד"ה ועלתה השערה וכו' ואע"ג דלא קרינן בה לקחת וכו'. כן נראה לי להגיה ע"כ. תוד"ה יבא עשה וכו'. ליכא הקמת שם, נ"ב גיליון, ואם תמעך באצבע א"כ אינה בתולה.
אי הכי חייבי לאוין נמי. י"מ דפריך מחייבי לאוין ועשה, דבלאו קרא דיבמתו ידעינן שפיר דאין עולים ליבום, דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. ומשום הכי אמר קרא יבמתו, דגלי לן דיש שאין עולה ליבום בלאו האי קרא ועולה לחליצה. ופריך ומה ראית לאוקומי אחייבי לאוין ועשה אדרשא דיבמתו כמו חייבי לאוין גרידי. אדרבה תוקמינהו אדרשה דלא תחפוץ בחייבי כריתות שהן דומים להם, דבלאו קרא דהכא אינם עולים ליבום. ומשני שיש להשוותם לחייבי לאוין, דתפסי בהו קידושין. מה שאין כן בחייבי כריתות. גיליון עד כאן.
<h2>דף כא.</h2>
רש"י ד"ה הא לא פסיקא. נ"ב גליון. נראה דה"פ אי הכי דתנא דאורייתא משום חידוש דאע"ג דבתי אסורה לך מדאורייתא אני מותרת לך, א"כ ליתני נמי אחות אשתו אע"ג דהויא מדאורייתא משום אשת חמיו, ואשמועינן דאע"ג דבתה דאורייתא היא מותרת. עכ"ל הגיליון. ובגיליון אחר כתבו בשם מהר"ם כדברי הרמב"ן ז"ל.
[רש"י] ד"ה דעילאי דרב הוא דור אחד למעלה וכו'. ונ"ב גיליון, וריב"ן פירש אותה דאוסיף זעירי הוזכרה בברייתא עלייהו דאותן דרב, דהיינו אשת אבי אמו, הוזכרה קודם אשת אחי האב מן האם וכו'. וכן פירש הר"מ. גיליון ע"כ.
<h2>דף כא:</h2>
תוד"ה לא אסרו כלת בתו וכו' דאמאי לא אסרינן לה משום כל שבנקבה וכו'. נ"ב גיליון, פירוש שאם היה כן הבת נקבה היתה ערוה, שהיתה בת בתו, גזרו על אשתו, דהיינו כלת בתו משום שניה. גיליון ע"כ.
<h2>דף כג.</h2>
תוד"ה וכי יש אהובה וכו' שנואה היינו השנואה וכו' בלא נישואיה נמי יש לשנאותה, הוא סוף הדיבור. ונכתב בצדה גיליון, דהכי משמע כי תהיינה שנואה בנשואיה. ומיהו אי לאו וכי יש אהובה לפני המקום הוה אתי לה כי תהיינה שנואה לבעלה, שאוהב נישואי אחת יותר מנישואי אחרת. גיליון ע"כ.
ישראל פסול מקרי. פירוש פגום לכהונה, דאמרינן בפרק החולץ [מ"ה ע"א] דכולהו אמוראי דמכשרי מודו דולד פגום לכהונה. גיליון עד כאן.
רש"י ד"ה בשבעה גוים כתיב, דוולדה כמוה, הוא סוף הדיבור. והשאר עד סוף הדיבור הוא הגהה, ואינו מדברי רש"י.
<h2>דף כג:</h2>
רש"י ד"ה חולצות ולא מתייבמות וכו' כי מתניתין דקתני וכו' לאחר חליצת אחותה כדאמרינן וכו' כולן חולצות אמאי מהדרינן אייבום הס"ד. ונ"ב וכל זה לשון רש"י במהדורא קמא עד "אמאי מהדרינן אייבום". וברש"י כתב יד אינו. כי הוא חזר מזה. ובנמוקי יוסף מפרש למה חזר בו רש"י. וגם הרשב"א ז"ל כתב, נראה שגירסת רש"י נכונה. אבל רבינו חננאל ורב אלפס ותוספות פירשו כדברי רש"י במהדורא קמא. גיליון עד כאן.
<h2>דף כד.</h2>
תוד"ה אי למ"ד יש זיקה יש זיקה, אתי ברישא, דכיון דאין זיקה אתי וכו'. ונ"ב גיליון, ורבינו חננאל פירש לקמן דהא בה תליא. ע"כ גיליון.
תוד"ה וספק חלוצה לא גזרו בה רבנן, הקשה וכו' דאמרינן בהחולץ וכו' מותרת לכהן. נ"ב גיליון, ותירץ מהר"ם דספק חלוצה מיבמה לא גזרו בה רבנן, אבל חלוצה מספק כההיא דפרק החולץ [ל"ו ע"ב] גזרו בה רבנן. גיליון ע"כ.
תוד"ה או אינו אלא לשם וכו' לנחלה, וכיון דנחלה קאמר ליכא לאוקומי וכו' קאמר קרא וכו' שאותו ברור יירש וכו' כדקאמר בסמוך. נ"ב גיליון פירוש לפירושו, שאין ביד היבם להקים את הבן בנחלת המת, אלא ב"ד הם המורישים. גיליון עד כאן.
<h2>דף כד:</h2>
תוד"ה הלכה כדברי האומר כולם גרים. הך גירי אריות דהכא לא דמי להא דאיכא מ"ד כותים גירי אריות וכו' כדכתיב בספר מלכים. והכא עובדים להקב"ה. ולמ"ד גירי אמת וכו'. ונ"ב כן נראה לי להגיה.
א"ר הואיל ומכוער הדבר וכו' או שיראו אותם כדרך המנאפים וכו'. נ"ב גיליון, ובה"ג פסיק עד שיראו אותם כמכחול בשפופרת. וליתא, דהא אפילו לענין מיתה אמרינן בפרק הפועלים [ב"מ צ"א ע"א] ובספ"ק דמכות [ז' ע"א] עד שיראו כדרך המנאפים. וכל שכן שלאוסרה לבעלה די בכך. גיליון עד כאן.
<h2>דף כה.</h2>
תוד"ה ואכתי מי דמי. וכי לא היה יודע טעם זה דבהדיא מפרש להנהו טעמי בהשולח בברייתא. ונ"ב גיליון, ואע"ג דלענין נדר הטעם מפורש במשנה, מ"מ במוציא [משום] שם רע סבר רבה בר"נ דלא שייך טעמא דקלקול. דכיון שהביאה עצמה לידי כך, שונא אותה ומגרשה אפילו יהא שקר. וטעמא דפריצות נמי סבר דלא שייך בשם רע, דמה יכולה היא לעשות אם מוציאים עליה שקר. והיינו טעמא דאמוראי דפליגי התם. דמר מפרש טעמא דשם רע משום פריצות ולא משום קילקול, ומר מפרש משום קילקול ולא משום פריצות. גיליון ע"כ.
<h2>דף כו:</h2>
תוד"ה למיתה דתרי וכו' הא רבנן חיישי הכא וכו' דתרי לא שכיחא. הוא סוף דבור, והשאר מן "והא דקאמר התם ורבנן וכו' כדפי' כי מיתה דחד דשכיח, דתרי ודאי לא שכיחי ויש לדבר סוף". נ"ב כל זה גליון הוא.
תוד"ה וחליצה פסולה צריכה לחזר וכו' הקשה הר"א וכו' ותירץ דהתם וכו'. נ"ב גיליון, וצ"ע מה תירץ בכך, דאע"ג דמתייבמת אחת מ"מ היה יכול להשמיענו חידוש זה. ומהר"ם פירש דנקט שלש אחיות לאשמועינן דמצות חליצה קודמת, דקאמר זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת. עד כאן גיליון.
<h2>דף כז.</h2>
תוד"ה שמואל התחיל. וקצת דוחק הוא דהו"ל לפרושי בהדיא דאיירי בנפול [זה] אחר זה כיון דעד השתא הוה איירי בנפול בבת אחת. שכבר חלץ לצרתה חליצה חשיבא טפי. גיליון, ואפילו לפירוש ריב"ן, דפירש לקמן דלרב דאמר לקמן חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין אי אפשר לייבם שום אחת מהן, כיון דהאחרת צריכה חליצה משניהם, התם חליצות שניהם שוות, אבל הכא חליצת צרה חשובה טפי, ולא נשתייר על לאה [אלא] זיקה מועטת. גיליון ע"כ.
תוד"ה אי הכי יבומי וכו'. למינקט יבום דעדיפא טפי. נ"ב גיליון, ומהר"ם פירש דנקט שמואל חלץ משום בעלת גט.
תוד"ה אחריו. דחק לומר כן משום דלא מסתברא וכו'. נ"ב גיליון, נראה דאין זה דוחק, דהא אמרינן בפ"ק [ט"ו ע"א] לאפוקי מרבי יוחנן בן נורי. אם כן כי חזרו ותקנו.
<h2>דף כח:</h2>
ראובן ושמעון נשואים שתי אחיות לוי ויהודה וכו'. כל זה פירוש מהגאונים הוא זה. והיה כתוב בגיליון וקבעוהו המדפיסים בגמרא בטעות, גיליון.
<h2>דף ל.</h2>
תוד"ה ונאסרה עליו וכו', ונ"ב גיליון, ור"י מחלק כך, דהתם איכא רק חדא נישואין הראשונים מפילין, אבל הכא בעי למימר תרתי נישואין מפילין וגם שעה אחת. כולי האי לא אמרינן. וקשיא לי, תינח אם היה שעה אחת דרבנן, אבל הכא משמע דהוא דאורייתא מדלא חולצת. כדקאמר בהנך דלעיל.
<h2>דף לא:</h2>
תוד"ה מדרבנן וגזרה. והשתא קרי לבעלת מאמר צרה. נ"ב פירוש ממ"ש התם הך תנא דד' אחין גזר באשתו משום צרה דהיינו בעלת מאמר. ולפירוש ר"י ניחא דמ"ש צרה היינו היכא דאיכא צרה בהדה.
<h2>דף לב:</h2>
(תוד"ה) זר ששימש בשבת. כגון תמידים ומוספים. חייב שתים. ומ"מ חיובים אלו אין שניהם חלים כאחת, שאם בשוגג אין חטאת, דאין חטאת באה על זדונו מיתה בידי שמים. ואם במזיד ובהתראה מלקות, אין מלקות בשבת, דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא [שבת קנ"ד ע"א]. אלא חייב שתים דקאמר, לחייב על כל אחד לפי הראוי, אם שוגג לחייב קרבן על השבת, ואם במזיד חייב מלקות על הזרות. ובמסקנא מפרש איסורי קחשיב ולקברו בין רשעים גמורים.
<h2>דף לג.</h2>
תוד"ה אלא מליקה וכו' בסה"ד לאכול בשעריך. דההוא לא נפיק מקל וחומר, דבמליקה ליתא בכהן, אלא דוקא בזר ובחטאת העוף דהכא שייך ההוא לאו, כי הכי דשייך התם [מכות י"ז ע"א] בחטאת ועולה ואשם מק"ו. גיליון.
תוד"ה בר קפרא סבר. ואם כן עדיף נמי מאיסור מוסיף. ונ"ב גליון, ואינה ראיה גמורה, דאע"ג דבבת אחת עדיף מכולל אפשר דלא עדיף ממוסיף. כמו שיש חילוק ביניהם לענין קל על החמור בסמוך, דבאיסור מוסיף חייל ובכולל לא.
<h2>דף לג:</h2>
תוד"ה איסור כולל אתנייה וכו' לערב מליקה בהדייהו וכו' דלר"י מחייב תרתי. נ"ב גיליון, דאי לאו הכי רבי חייא שקורי קא משקר. שם באותו דבור. פשיטא ליה בסמוך וכו' ולא אליבא דרבי יוסי וכו' ארבי חייא ובר קפרא. נ"ב גיליון, והא דתני' לעיל אינו חייב אלא משום אשת אח דמיירי בכולל, וכן ההיא דבסמוך דמחייב רבי יוסי משום זרות ומשום שבת דאיירי נמי בכולל. דבבת אחת מודה ר"ש. מדשייר מליקה. לר"ש תרוייהו איכא לאוקומי לקוברו בין רשעים גמורין כדמוקי לה נמי ר' יוסי לעיל. גיליון עד כאן.
<h2>דף לד:</h2>
רש"י צריכות להמתין. ומדקאמר שמואל חוץ מגיורת קטנה מכלל דכולן וכו'. נ"ב גיליון, ויש לדחות דאין זה מוכח, דדילמא הכי קאמר כולן צריכות להמתין אפילו קטנה, חוץ מגיורת, אפילו גדולה לא. ונראה להר"ם דהא דקאמר אבל בקטנה וכו', לאו מדברי שמואל הוא, אלא תלמודא קא דייק לה. גיליון ע"כ.
<h2>דף לז.</h2>
תוד"ה רוב היולדות. ואין לומר כיון וכו'. נ"ב גיליון, כך נראה להגיה בפנים ואין לומר כיון שהמתינה שלשה חדשים שרינן לה, דסמכינן ארובא. ואם לא יהא עוברה ניכר לשליש ימיה מחזקינן לה בשאינה מעוברת, וליכא למיחש שמא תלד לסוף ששה חדשים ושנים או שלשה ימים. אע"פ שאם יארע הדבר כן יהא ספק גמור מכל מקום סמכינן ארובא דלא מתרמי הכי. ואם נתעברה מן הראשון יהיה עוברה ניכר. ואם נתעברה מן השני לא תלד עד סוף תשעה חדשים, דרוב נשים לתשעה ילדן. דאם כן אפילו לאחר חדש אחד תינשא ונסמוך שלא יבא לידי ספק. גיליון ע"כ.
<h2>דף לז:</h2>
תוד"ה דא"ל אי שתקת שתקת. שבא להפקיע מדינא. ונ"ב גיליון, ודוקא גבי בעל חוב קאמר התם לכי תהדר, שבא להפקיע מדינא.
<h2>דף לח.</h2>
תוד"ה הוי יבם ודאי. אלא הא דקרי הכא יבם ודאי היינו משום וכו'. נ"ב גיליון, כאן הירושה נופלת מן הסבא והיבם הוא ודאי יורשו, אבל התם ספק הוא ממי נופלת הירושה, ואינם ודאי אלא כי אם בחצי. ולעיל נמי הספק אינו ודאי יורשו של מיתנא אלא בחלקו המגיעו בין האחים, אבל במותר הוי ספק כמו האחרים. ובגיליון אחר מצאתי, פירוש דלגבי יבם וספק, הספק הוא אם ראוי לירש לסבא או לא, ואין ספק מוציא מידי ודאי. אבל התם כמו שבנימין הוא יורש ודאי את יוסף, כן ראובן הוא יורשו. אלא הספק הוא אם יש נכסים ליוסף, כי שמא הוא מת ראשון. הילכך תרוייהו ספק נינהו בחלק שראוי ליוסף. [וספר אחר], בחלק אשר היה ראוי ליוסף. גיליון ע"כ.
<h2>דף לח:</h2>
עליו ועל מורישו. ונ"ב גיליון, דאם איתא דאית ליה נכסי לזה מאי איכפת ליה לבעל חוב איזה מת תחלה.
תוד"ה קסברי ב"ש וכו' גופיה אית ליה וכו' דשמעה מרבה סברה. ונ"ב גיליון, והשתא ניחא הואיל ואביי ס"ד דטעמא משום חינא וכשאמר רבה ומנא תימרא וכו' למה לא דחי ליה שאני התם משום חינא. אלא דמתחלה ס"ד דטעמא דב"ש משום חינא, אבל לאחר ששמע מרבה דטעמא משום שטר העומד ליגבות וכו' הודה לו.
<h2>דף לט.</h2>
תוד"ה וספק נשואה לחלוק וכו' דאינו יורשה הס"ד, ונ"ב גיליון, נראה דמרבה דלעיל ל"ק ארבה דפרק ארבעה אחין [כ"ט ע"ב], די"ל דבפרק ארבעה אחין איירי דנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם. אבל מתניתין רישא וסיפא איירי כשנפלו לה תחתיו דבעל. כך מפרשים התוספות אליבא דרבה. אך עדיין קשיא, דקאמר מתניתין כותיה דרבה דייקא, ולא קאמר רבה ולא קשיא מתה, מכל מקום יותר מדויקת מתניתין אליבא דאביי דרישא איירי דנפלו לה כשהיא שומרת יבם, כדקתני שומרת יבם שנפלו לה נכסים. גיליון עד כאן.
תוד"ה אשה הקנו לו וכו' דאי לית לה מראשון וכו' ומיהו למאי וכו' אם גירשה ואחר כך אישתדוף וכו' חרי דשני. ונ"ב גיליון, ועוד י"ל דנ"מ דאי אישתדוף שדות המת דלא גביא משני אלא מנה ומאתים, דלא תקנו רבנן משני אלא מנה ומאתים בלבד משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
<h2>דף לט:</h2>
תוד"ה אמר רב אין כופין וכו' כי ניחא לתרוייהו לייבם אין כופין לחלוץ וכו'. נ"ב גיליון, נראה מה שכתב דאין כופין לחלוץ, היינו דוקא כשרוצה לייבם. אבל אם אינו רוצה לייבם כופין אותו לחלוץ. גיליון ע"כ. מה שכתב דכותיה גבי גדול, לא רצה לא לחלוץ ולא לייבם. נ"ב גיליון, אי אמרת בשלמא לא רצה לייבם אלא לחלוץ, וחליצת גדול עדיפא, ניחא דחוזרין אצל גדול לחלוץ. אלא אי אמרת לא רצה לא לחלוץ ולא לייבם, ולא אמרינן חליצת גדול עדיפא, דכותה גבי גדול אמאי חוזרין. והוא הדין אפילו רצה לחלוץ הוה מצי למפרך אמאי חוזרין אצל הגדול, כיון דלא אמרינן חליצת גדול עדיפא. אלא אגב דקאמר לא רצה לא לחלוץ ולא לייבם [נקט הכי]. גליון ע"כ.
וירקת באנפנא. כלומר בקרקע לפני היבם. ואקרינוה מאי דכתיב בספרא דאורייתא מן מאן עד יבמי [ק"ו ע"ב]. כלומר להכי הוו מדלגין בכתיבה כדי שלא יצטרכו לשרטט אותם. דקיימא לן [גיטין ו' ע"ב] שתים כותבין שלש אין כותבין אלא בשירטוט. אבל מר זוטרא היה כותב בלא דילוג והיה משרטט. ה"ר יהונתן הכהן ז"ל.
<h2>דף מ:</h2>
(וליהוי) [וליתני] אם אם אמה האחין מותרים בכולם קשיא. דודאי קשה קצת דהכין ההוה עדיף לברוריה. ומיהו למאי דקיימא לן דגזרו שניות בעריות, כדאסקינן לקמן, אמרי דפשיטא ליה לתנא שגזרו שניות בעריות. והא רמיז ליה במתניתין דדיחויי דדחינן לקמן ליתנהו. ומשום הכי לא בעי לארוכי הכי, וקתני עריות גופייהו לחוד.
<h2>דף מא.</h2>
תוד"ה הך דאזלא בהדה וכו', מוליכה וכו' שרחל וצרתה נשי אחיו והא סברי שלאחותו חלץ. נ"ב גיליון, ועוד דלדבריו תיפסל רחל לכהונה. גיליון ע"כ. שם באותו דיבור, ואע"ג דאזלי אחין בהדיה לב"ד. ונ"ב גיליון, ועוד אם נולדה רחל אחר חליצה לאה תשתרי. מיהו בהא י"ל דלא פלוג רבנן. ע"כ.
יבמה שהותרה וכו'. דכי אמרינן נאסרה עליו עולמית, היכא שנאסרה מיד בשעת נפילה. ושמואל ורב אסי סברי לא שנא בשעת נפילה ולא שנא לאחר נפילה, הואיל ונאסרה נאסרה. ה"ר יהונתן הכהן ז"ל.
<h2>דף מא:</h2>
תוד"ה אלא ארוסה גרושה וכו'. וא"ת ולר"ל נמי ארוסה וכו' דנשואה גופה משום כרוז וכו'. ונ"ב גיליון, דנשואה איכא חשש איסור דאורייתא. [ספר אחר] חשש פסול תורה. שם באותו דבור, דמדארוסה גרידא הוה מצי למיפרך. ונ"ב גיליון, אלא איידי דנקט נשואה גרושה נקט ארוסה גרושה. גיליון ע"כ.
תוד"ה אילימא ספק קידושי' וכו' דלא מתייבמת שמא היא וכו'. ונ"ב גיליון, וי"ל דבתוספתא [פ"ב ה"ה] קתני ברישא, החרשת והשוטה מתייבמות ולא חולצות, איסור מצוה ואיסור קדושה וכו' החרש והשוטה וכו'. ובתר הכי קתני "הספקות" לשון רבים. ולא קתני "הספק" בלשון יחיד. ש"מ דאיירי בשתים ואינו יודע איזה קידש. ומעיקרא נמי כי פריך אילימא ספק קידושין, הכי פירושה ותוקמה כגון שאחיו קידש אחת משתי נשים נכריות ואינו יודע איזה קידש. ע"כ גיליון.
[תוד"ה עמד בדין וכו'] ואינו מזכיר כלל ברח. ונ"ב גיליון, ומיהו נראה אע"ג דאינו מזכיר ברח מ"מ איירי בברח או אירע לו שום אונס. גיליון ע"כ.
<h2>דף מב.</h2>
דרב אמר משעת נתינה. כלומר מי שנותן גט לאשתו בר"ח ניסן והחתים עליו עדים בו ביום כדי שלא יהא מוקדם, שאם לא החתימו עד למחר הוה מיפסל בכך, דמקרי גט מוקדם. והניחו בכיסו שני חדשים קודם שיתננו לה, אפילו הכי צריכה להמתין שלשה חדשים שלא תינשא אלא משעת נתינה, דהיינו ראש חודש סיון. וישלים זמן נישואיה לראש חדש אלול. ולא מנינן משעת כתיבת הגט, דהיינו [ר"ח] ניסן, ואע"ג דמשעת כתיבה לא נתייחד עמה. רבנו יהונתן הכהן ז"ל.
אלא שאר נשים אמאי. ואי משום דאמרינן לא ישא אדם מעוברת חבירו ומנקת חבירו, ההיא תקנתא היא, ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. רבנו יהונתן הכהן ז"ל.
תמתין חדש אחד ותנשא. והוה מצי למימר דחיישינן שמא מעוברת היא. ושמא מספק לא החמירו. ואם תמצי לומר שהיא מעוברת יוציא ולכשיגיע זמנה לכנוס יכנוס. גיליון.
וכי מלו ג"ח ליבדק. כאן משמע דיולדת לשבעה אין עוברה ניכר לשליש ימיה אפילו על ידי בדיקה אלא עד אחר ג"ח. דאי ניכר ע"י בדיקה לא הוה פריך מידי. גיליון.
רש"י ד"ה בהילוכה וכו' בתשו' הגאונים. נ"ב גיליון, במהדורא קמא פירש דאם מתעברת זכר פסיעות ימין עמוקות, ואם נקבה פסיעות שמאל עמוקות, לפי שהזכר לצד ימין והנקבה לצד שמאל. ואם שוות אינה מעוברת. וקצת קשה על זה הפירוש, וכי אשה יודעת [אם מעוברת] זכר כדי שתגביה רגלה הימנית ותרפה עצמו או להפך. גיליון ע"כ.
<h2>דף מב:</h2>
תוד"ה ר' יוסי אומר כל וכו'. ארוסה אטו נשואה. גיליון, וכן משמע דקתני כל הנשים. ומיהו אין זה ראיה, דכיון דלא גזר אירוסין אטו נישואין דשייך בגופה, כ"ש שלא גזר ארוסה אטו נשואה דעלמא. שם באותו דבור, ואומר ר"ת דגרסינן בברייתא וכו' דבכולהו גרסינן "לינשא" וכו'. ונ"ב גיליון, ולר"ת למאי דבעי למימר לקמן כל הארוסות ינשאו, ושרי ארוסה לינשא, מ"מ כאן אסורה לינשא, דאיכא למגזר טפי כיון שהיא נשואה. ולמאי דשרי ארוסה לינשא, הוה מצי למיפרך מוכולן לא ינשאו, דמשמע דאסורה ארוסה לינשא. אלא בלאו הכי שפיר פריך מינה. גיליון.
בכרם ביבנה. לפי שהיו יושבים סנהדרי גדולה כמין כרם בעיגול, שהם שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, כדי שיהיו רואים זה את זה. שאם היו יושבים כשורת שדה לא היו רואים זה את זה. רבנו יהונתן הכהן.
<h2>דף מג.</h2>
תוד"ה במקום שמותר לכבס וכו'. אמרינן בירושלמי במועד קטן לגיהוץ ותספורת שלשים יום. נ"ב גיליון, והר"ש אומר דמיירי בשתכפוהו אביליו דאמרינן הכביד שערו מיקל בתער. ואינו נראה לר"י, חדא דלישנא דלספר לא משמע מיקל. ועוד דבתשעה באב נמי אפשר דשרי כשתכפוהו אביליו. באותו דבור. והר"י מאורלינ"ש הביא וכו'. גיליון. מיהו נטילת שער נראה שהוא טיפול סיד. דסיפור לא שייך באשה, שמגדלת שער כלילית. גיליון ע"כ.
<h2>דף מו.</h2>
צריכי גיטא דחירותא וכו'. ומיירי דבכל שנה ושנה פרעי כרגא דידהו. דאטו בשביל שנה זו ישתעבדו לשנה אחרת. אי נמי כיון דקנו גופייהו בשנה הזאת תו לא פקע מינייהו השיעבוד. עד כאן לשון הגיליון דתוספות.
תוד"ה אמר לו ר"ע וכו'. מודה ר"ע דדנין משאי וכו'. ונ"ב גיליון, דתודה [מנחות פ"ב ע"ב] וגז"ש דמכות [ה' ע"א] אתיא נמי לכמה דברים, ואין לומר על כרחך הקישן הכתוב, כדאמרינן בנדה [ל"ז ע"ב]. וכתוב גם גיליון, ור"ע נמי אית ליה היקשא דועבדתם דדרשינן לה בפרק מי שהיה טמא [פסחים צ"ו ע"א] לכמה דברים.
<h2>דף מו:</h2>
תוד"ה וכי פליגי במל ולא טבל. דלא אכל בפסח עד שימול ויטבול. גיליון, ומיהו מקרא דפסח שמעינן דבאבות נמי טבילה הואי, דאי לא הואי א"כ ע"כ הוי גר במילה גרידא.
ר"א יליף מאבותינו. ורבנן סברי כר"ע דאין דנין אפשר משאי אפשר, הילכך לא ילפינן מאמהות, וכרבי יהושע (דבאמהות) [דבאבות] נמי טבילה הואי, הילכך תרוייהו מעכבי. אי נמי מדמעטיה קרא בפסח. ומינה דבאבות נמי הוי טבילה, דאם לא כן היכי אכלו בפסח. גיליון תוספת.
תוד"ה כיון דאמר וכו', תימא מאי פריך פשיטא וכו', נ"ב גיליון, ויש לתרץ דרבי יהודה תלמידו של רבי עקיבא הוא, ורבי עקיבא סבר כרבי יהושע דאין דנין אפשר משאי אפשר, ואם כן (טבילה בלא) מילה [בלא טבילה] לא מהני. והתלמוד רוצה לתרץ אפילו אי סבר כר' (יהושע) [אליעזר]. ע"כ גיליון.
תוד"ה אינו גר עד שימול ויטבול וכו', בלא טבילה לא מהניא. וי"מ דהא נמי מדקדק, דלא מסתברא דהני כולהו סברן כר"י. דסתמא דמילתא הא דרבי יהושע ליתא שתהא טבילה עיקר ומילה טפילה. אלא או כר"א או כרבנן או כרבי יהודה דאמר או הא או הא. גיליון.
<h2>דף מז.</h2>
בינו לבין עצמו אינו גר. כלומר אפילו בדיעבד. ולית הלכתא כותיה בהא, דהא אמרינן לעיל אפילו לא טבל בפני שלשה הוי [גר], כדאמרינן [מ"ה ע"ב] מי לא טבלה לנדתה ומי לא טבל לקירויו, ואע"פ שלא היה במעמד שלשה.
תוד"ה יש לך עדים. ותימה אי הא דבעינן ג' היינו. ספר אחר, ותימה הא פירשנו דהא דבעינן שלשה היינו וכו'. נ"ב גיליון, ונלע"ד לתרץ כגון שיצא מפתח ביתו ואמר לעדים "עכשיו מלתי את עצמי ביני לבין עצמי". ובודאי שהם לא ראו כשמל עצמו, ודוק.
ומטורפין. לשון [חולין ס"ד ע"א] בצים טרופות בקערה. גליון תוספות.
מקצת מצות קלות. פירוש להודיע שאף על מצוה קלה ישלם הקב"ה שכר גדול. ומצות חמורות. שלא יאמר אילו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי נכנס בעול הגדול הזה. עון לקט. מפרש לקמן [מ"ז ע"ב] לפי שבן נח נהרג על פחות משוה פרוטה, ובישראל הוי מחילה. ושמא יאמר באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. ועוד כדי שלא יהרוג העני הנכנס בשביל הלקט כמו שהיה עושה בהיותו גוי. רבינו יהונתן הכהן ז"ל.
<h2>דף מז:</h2>
גר ועבד משוחרר טובלין. פירוש ארבעים סאה. אי נמי דלא צריך מים חיים, דלא אשכחן שום טבילה דבעינן מים חיים אלא לגבי זב. דתנינין [תוספתא זבים פ"ג ה"ה] חומר בזב מבזבה וכו'. שחוצץ בטבילה. לגבי טבילה טמאים, דכתיב את כל בשרו, הטפל לבשרו. דאפילו יהיה עליו טיט או דם. כמו כן צריך נמי בטבילות אלו, גר ועבד ושפחה. בד"א שלא קבלה עליה. כלומר אימתי צריך להמתין אותה חדש ימים קודם שיבא עליה עוד, בשלא קבלה עליה להתגייר. הילכך אינו רשאי לבא עליה. אע"ג דהתיר לו יפת תואר במלחמה לבא עליה פעם אחת. התם ירדה תורה לסוף דעתו של יצר הרע והתירה לו משום מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות מבשר נבלות ממש [קידושין כ"א ע"ב]. אבל מביאה ראשונה ואילך לא התירה לו כיון שאינה רוצה להתגייר. אבל אם רוצה להתגייר מטבילה לשם שחרור ומותר בה מיד. אבל בעל כרחה אינו יכול להטבילה ולהכניסה במצות אלא אם כן רצתה. אלו דברי רבי שמעון שאמר אם לא רצתה כופה אותה ומטבילה לשם עבדות וחוזר ומטבילה לשם חירות. ומותר בה מיד. אבל חכמים אומרים שאם קבלה מטבילה ומותר בה מיד, ואין כופין. וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים. רבינו יהונתן הכהן ז"ל.
רש"י ד"ה חוצץ בגר ועבד וכו'. עד טבילות. נ"ב בספרים אחרים אינו ע"כ. רש"י ד"ה אסור לן יחוד וכו' עם אשת איש. וספר אחר, עם איש אחר. ונ"ב, ספרים שלנו עיקר.
תוד"ה וכל דבר שחוצץ וכו'. ובקו' ל"ג לה בנדה ה"מ לטהרות משום הא דהכא. הוא סוף דבור ונ"ב גיליון, ואיכא מאן דלא גריס הכא ובנדה וה"ק כל דבר שחוצץ בנדה חוצץ בגר ועבד משוחרר.
תוד"ה קשים גרים לישראל וכו' שאינם בקיאים וכו' וישראל לומדים וכו' וק"ק. וס"א והקשה הקונטרס דבפרק [ואלו] נאמרים משמע שלא היו ערבים על וכו' של ערב רב. ונ"ב גיליון, ויש לדחות דלא חשיב בסוטה אלא המנויים בכתובים.
<h2>דף מח.</h2>
תוד"ה אלא עבד איש וכו' אלא בבנים שנולדו בקדושה. נ"ב גיליון, וגדולים שנולדו בקדושה ואינם רוצים למול הרי הן בכרת.
תוד"ה עבדו יצא לחירות. וכו' למה ליה שטרא. ונ"ב גיליון, דתניא בפ"ק דקידושין [ט"ז ע"א] וקונה א"ע בשטר. שם באותו דבור אמאי לא חשיב הפקר וכו'. נ"ב גיליון, ואפשר דתנא דברייתא לית ליה דשמואל. ולהכי לא חשיב הפקר, דאיכא פלוגתא דתנאי בדשמואל. תוד"ה לא עשה רגליו וכו' בהדיא מיקל אדם וכו' ואפילו בתער אית לן למישרי. ונ"ב גיליון, ולפי זה שרי לגלח כל גופו בתער, ושער בית השחי ובית הערוה במספרים.
<h2>דף מח:</h2>
תוד"ה ירח שלשים וכו'. דסתם חדש שלשים. ונ"ב גיליון. ובדרבנן נמי סתם חדש שלשים יום, כמו שלשה חדשים [לעיל מ"ג ע"א] או תשעה חדשים דמעוברת [נדה ל"ח ע"א].
<h2>דף מט.</h2>
משנה. אשתו שמתה מותר באחותה. דהא כתיב אשה אל אחותה וגו' בחייה, אבל לאחר מיתתה מותרת לו. גרשה ומתה מותר באחותה. דוקא מתה, אבל לא מתה אע"ג דגרשה אסור באחותה. אע"ג דכתיב לצרור, וכיון דגרשה לא הויא לה צרה, אפילו הכי אסורה, דכתיב בחייה, כל זמן שאשתו בחיים לא תקח. נשאת לאחר ומתה. דוקא מתה, אבל לא מתה לא. דמהו דתימא כי אסרה תורה אחות גרושתו הני מילי היכא דעדיין לא נישאת, דאי נסיב לאחותה תו מצי להחזיר אותה הגרושה ואיכא לצרור. אבל היכא דנישאת דתו מצי לאימלוכי למינסבה כיון דנטמאה בנישואי אחר, נמצאת דאינה נעשית לה אחותה צרה כלל. קמ"ל כל שבחייה אסרה התורה עליו. יבמתו שמתה. דוקא שמתה, אבל לא מתה לא. דקא פגע באחות חלוצתו. רבינו יהונתן הכהן ז"ל.
גרשה ומת[ה] וכו' נשאת לאחר ומתה מותר באחותה. איצטריך, דלא תימא כיון דנשאת לאחר ואינו יכול להחזירה הויא לה כמתה ושריא. קמ"ל דוקא מתה אבל לא מתה לא. גיליון התוספות.
רש"י ד"ה לא יקח איש וכו'. נ"ב גיליון, הקשה בקונטרס לא יגלה למאי כתיב, ותירץ אי בשומרת יבם לעבור עליו בשני לאוין. ולפירוש רש"י נמי אי בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר איכא למימר דלהכי כתביה רחמנא לאשמועינן דלא הוי ממזר מחייבי כריתות. דאי לא, לא הוה ליה למיכתב אלא לא יגלה לחוד. ולתנא דפ"ק אין להקשות אמאי כתב לא יגלה גבי ממזר, מהיקשא שמעינן שפיר בכל חייבי כריתות. ואע"ג דמהיקשא שמעינן מ"מ לא הוי לא יגלה הפסק כיון דאתא קרא לאשמועינן דעד לא יגלה הוי ממזר בלא שום יתור.
<h2>דף מט:</h2>
ועל הסוטה שאין הולד ממזר. ומדאמרינן [סוטה כ"ז ע"א] אשה מזנה בניה כשרים אין ראיה. דלאו היינו סוטה ודאי. גיליון. תוד"ה הכל מודים. ואפילו [למ"ד] דהוי ממזר מגוי ועבד. נ"ב ע"כ לאו היינו ר"ע, דאם כן על כרחך הוא הדין ביבמה. אלא היינו ר' דלעיל ודס"פ אלמנה [ע' ע"א]. עכ"ל גיליון.
תוד"ה אי כרב. מה יבמה שהיא בלאו ולא תספי וכו'. נ"ב ולא גרסינן בהבא על יבמתו [נ"ה ע"ב], יבמה לשוק מנלן אי למ"ד בלאו ללאו ואי למ"ד בעשה לעשה.
(כי) [כל] הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה. עיין בערוך בערך ספקלר. והוא ענין ארוך לשם. ושם תמצאנו באריכות. גיליון.
<h2>דף נא.</h2>
תוד"ה דמספקא ליה וכו' דפשיטא ליה דגט ודאי וכו'. ונ"ב גיליון, תימה לי מאי מספקא להו, הא גט ומאמר דרבנן, ופשיטא דלא מהני מדאורייתא, ומדרבנן קנו ודחו. ועוד מאי קאמר לקמן ואס"ד מספקא ליה תיהוי הך ביאה לכתחלה, מאי קשיא ליה, הלא תקנת חכמים היא שלא תהא לכתחלה משום גזרות דלעיל גזרה ביאה גט וכו'. ונ"ל דרבה בעי למימר דמספקא ליה אי קני מדאורייתא אי לאו, ואי דחי מדאורייתא אם לאו. כמו שפירשו התוספות לקמן [נ"א ע"ב] על והא ביאה פסולה כמאמר שוויוה רבנן. ואין זה כשיטת התוספות. גיליון ע"כ.
<h2>דף נא:</h2>
תוד"ה ביאה פסולה וכו' דליכא למגזר ביאה שאחר הגט וכו' מידע ידיע אם כן לא שייך למיגזר וכו' דאמרינן לעיל. ונ"ב גיליון, ולפירושו לא תמצא ביאה פסולה ולא חליצה פסולה, כיון דגט ומאמר דאורייתא. ולא שייך נמי למימר ביאה וחליצה דאורייתא מידע ידיע, כיון דהכל דאורייתא. גיליון ע"כ.
<h2>דף נב.</h2>
דדייר. ספרים אחרים. דדאיר אין. דחליף וכו' מידם הוא דיים מחומתיה. וספר אחר. מידם דיימא חימתיה מיניה וכו'. או שוה כסף. בשטר כיצד כדאמרן וכו'. ולפרנסה כראוי ובלבד וכו'. דילמא אתי לאחלופי בגיטא א"ל חיישינן דילמא אתי לאחלופי בגיטא. גירסת רבנו אשר [סי' ג'] וכן גרסת קצת ספרים מכ"י. ע"כ.
בשטר כיצד כדאמרן. גיליון התוספות. המקשה ידע שפיר הברייתא, כדמסיק דהכי כתיב בשטר קבילת עלי לזונה. והיה סבור דבשטר קידושין איירי, ובכך מקדש לה. ולהכי פריך כמו בקידושי כסף הוי כבעלמא הכי נמי שטר. ומשני דלאו בשטר קידושין איירי. כך נמצא בשם ריב"א ז"ל. גיליון ע"כ.
<h2>דף נג.</h2>
דכולי עלמא חליצה פסולה אינה פוטרת. נ"ב גיליון, היינו לרבנן דר"ע דיש אפילו אחר חליצה כשרה כלום.
תוד"ה רבינא. ויש ספרים גורסין דהני אמוראי אתו דלא כהלכתא. ונ"ב גיליון, דלרב אשי הוו רבנן דלא כהלכתא. ולרבינא כולהו דלא כהלכתא.
לימא מסייעא ליה לשמואל דאמר חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה. גיליון, ומהר"ם אמר ותיובתא דרב יוסף, דפליג אדשמואל. ואית ליה דכולהו תנאי סברי אין זיקה. דחשיב לר' יהודה בן בתירא יחידאה. ואם כן חליץ לבעלת מאמר נפטרה צרה לכולי עלמא. וכן נראה, דאי לפירוש התוספות כי קאמר לימא מסייעא ליה לרבה בר רב הונא לימא נמי ותיובתא דרב יוסף. גיליון ע"כ.
<h2>דף נג:</h2>
תוד"ה שאנסוהו גוים וכו' מרבא דאמר וכו' עליו להורגו אם לא יבעול וכו' דאין זה אונס. ונ"ב גיליון, וכי משני שתקפתו יבמתו, פירוש והיה כבר מקושה לאשתו. והכי נמי הוה מצי למימר דאנסוהו גוים והיה מקושה כבר.
<h2>דף נה.</h2>
תוד"ה מאשת אח ילפינן וכו' למאי דפי' לעיל וכו' לא חשיב חומרא מה שבידו וכו' כמו באשת אח. ונ"ב גיליון, כלומר לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא, ודוק.
תוד"ה דיש לה, דמעטיה קרא משריפה. ונ"ב גיליון. פירוש ולמאי איצטריך מיעוטא דאותו ואתהן, דחמות לאחר מיתה אינה בשריפה. הא אפילו בלא מיעוטא לא הוה מצינן למימר דהוה בשריפה, דהא מאשת איש איכא למגמר דשריא. ולישתוק קרא ממיעוטא. ומתרצי דגבי חמותו בעי מיעוטא כי היכי דלא ניליף מאשת איש. וגבי אשת איש איצטריך למישרי, דלא ניליף מהנהו דאסירי לאחר מיתה. וק"ל.
מדגלי רחמנא שכבת זרע גבי שפחה חרופה וכו'. גיליון, וליכא למימר דליגמר מיניה כתביה, דא"כ ליכתביה גבי לאו דידיה. אי נמי ליכתביה גבי שאר לאוין ולא גבי שפחה חרופה, דאיכא למיפרך מה לשפחה חרופה שכן אשם ולהכי לא הויא העראה כגמר ביאה. גיליון ע"כ.
תוד"ה לישתוק קרא משפחה חרופה. ונ"ב גיליון, וי"ל דאיכא למיפרך מה לחייבי כריתות שכן עונשן חמור, ומשום הכי דוקא בגמר ביאה.
לישתוק קרא משפחה חרופה. גיליון, קשה לי הא איצטריך למעט שלא כדרכה. דלא ניליף ביאה ביאה מיבמה. ונ"ל דאי חייבי לאוין בגמר ביאה אם כן גם היבמה אינה נקנית בהעראה. ומעתה לית לן לאוקומי ולקחה לו דכתיב ביבמה לשלא כדרכה, אלא לשום דרשה אחריתי, משום דלהקים שם משמע בכדרכה ובגמר ביאה. ולהכי קאמר שפיר אם כן לישתוק קרא וכו'. דכל חייבי לאוין נמי בכדרכה ובגמר ביאה. ומדכתיב בשפחה חרופה, מכלל דשאר חייבי לאוין בהעראה. אבל שלא כדרכה לא שמעינן מדאיצטריך בשפחה חרופה, (מ)דאיצטריך לאשמועינן דשאר חייבי לאוין בהעראה, דטפי אית לן לאוקומי לחייב בהעראה משלא כדרכה שאינו מקום תשמיש ועיבור. וכיון דחייבי לאוין בהעראה שמעינן משפחה חרופה ילפינן יבמה מינייהו בגזרה שוה דביאה ביאה. וכיון דנקנית בהעראה ולא בעינן ביאה הראויה להקמת שם, מהשתא אית לן לאוקומי ולקחה לו לשלא כדרכה, דלא בעינן אפילו הקמת שם. ומיהו אי לאו דכתיב ולקחה לו לשלא כדרכה, מג"ש דקיחה קיחה לא הוה ילפינן, אלא הוה מצריכינן לכל הפחות מקום הקמת שם. אי נמי משפחה חרופה ילפינן אף לשלא כדרכה לחייבי לאוין, ולא ילפינן יבמה מינייהו בג"ש אלא העראה לחודה כיון דהוי מקום הקמת שם, ולא לענין שלא כדרכה, משום להקים שם לאחיו, כדפרישית. ולהכי איצטריך ולקחה לו לשלא כדרכה. וזה לא יתכן לפירוש ר"י דפירש לקמן [נ"ו ע"ב] דחייבי לאוין לא שמעינן שלא כדרכה אלא מגזרה שוה דביאה ביאה מיבמה. ושוב מצאתי בסוף פרק שני דכריתות [י"א ע"א] קושיא זו בשם הרב רבנו אלחנן. ועוד הקשה שם, דהיכי יליף בשפחה חרופה משכבת זרע העראה ושלא כדרכה, ובסוף ארבעה אחין [ל"ד ע"ב] לא ילפי רבנן דרבי יהודה משכבת זרע אלא העראה ואיצטריך אותה לשלא כדרכה. ולא תירץ משתי קושיות [אלה] כלום. והר"י תירץ על קושיא שניה, דבשפחה חרופה דלא בעינן הוצאת זרע, ולא אתא קרא אלא לאשמועינן מקום הראוי לעיבור, לכך שמעינן תרוייהו. אבל לעיל איצטריך קרא להוצאת זרע, [לכן] אין למעט שלא כדרכה, אבל העראה שמא ממעט מדלא כתיב שכב קרי' וכתיב "זרע", משמע ביאה גמורה. ונראה לי דלא קשיא מידי, דהתם בפרק ארבעה אחין, דאי לאו מיעוטא הוה העראה ושלא כדרכה בכלל ביאה, צריך לרבנן תרי מיעוטי. מאותה דהוי מיעוטא ממעטינן שלא כדרכה, כדפרישית דשלא כדרכה טפי מהעראה. ושכבת זרע, פרט להעראה. אבל אי לאו "אותה" לא הוה ממעטינן משכבת זרע אלא שלא כדרכה. אבל גבי שפחה חרופה אי לא כתיב נמי שכבת זרע הוה ממעטינן תרוייהו, שלא כדרכה והעראה. דמהיכא תיתי. אדרבה מדכתיב גבי עריות העראה ושלא כדרכה, מכלל דכל חייבי לאוין בכדרכה ובגמר ביאה. ולא כתיב שכבת זרע אלא לאשמועינן דשאר חייבי לאוין בהעראה. להכי משמע שפיר משכבת זרע כדרכה וגמר ביאה, וילפינן לכל הפחות דשאר חייבי לאוין בהעראה ושלא כדרכה בג"ש דיבמה, כדפי' לעיל. עכ"ל הגיליון.
<h2>דף נה:</h2>
תוד"ה אשה לבעלה. ותירץ ה"ר שמשון הזקן וכו'. ונ"ב גיליון, והרי"ף תירץ בע"א.
תוד"ה קיחה קיחה. השתא דכתיב ובעלה וכו' ע"כ גמרינן קיחה קיחה משדה עפרון לקידושי כסף. ונ"ב גיליון, ומ"מ אע"ג דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון, ילפינן נמי קיחה מעריות לענין דהעראה כגמר ביאה. גיליון ע"כ.
תוד"ה לאחר מיתה נמי איקרי שארו וכו' הא דפשיטא ליה בבעל טפי וכו' דאשמועינן דלאחר מיתה וכו' מקרא אחרינא דדריש וכו' כדאמרינן בפ"ק דב"ב וכו' דגרסינן התם פרט וכו'. ונ"ב גיליון, נראה למאן דדריש, פרט למעשה הורדוס, סבר דמשמש מת בעריות פטור מקרא דהכא. ואביי דסבר חייב יאמר דההוא תנא דדריש עד שיהיו שניהם שווים מוקי האי קרא למשמש מתה, אבל משמש מת חייב, קשה לי מנלן לאביי הא דלא מוקי נמי ההוא תנא דקרא דהכא למשמש מת. דלא אייתר קרא לפטור משמש מתה ולחייב משמש מת לההוא תנא. גיליון ע"כ.
תוד"ה אינו חייב אלא וכו', הוצאת זרע אלא ביאה הראויה להזרעה וכו' ושלא כדרכה וכו' אינה ראויה להתעבר וכו'. ונ"ב גיליון, אבל למ"ד גמר ביאה זו הכנסת העטרה בשפחה חרופה, לדידיה צ"ל דביאה הראויה להתעבר היא. גיליון ע"כ.
<h2>דף נו.</h2>
תוד"ה לדברים האמורים בפרשה. אע"ג דשאר דברים נמי כתובים וכו' שלקחה נעשית וכו' לכל דבר, כיון וכו'. ונ"ב גיליון, ותימה לי אי לא חשבת דרשה דנפקא מלאשה שנעשית כאשתו לכל דבר, א"כ לא תצא בגט. וא"כ אפילו לאוקומי במקום בעל לא הוי. גיליון ע"כ.
תוד"ה ונתינה לישראל פסלה. לשון פסלה. וכו'. גיליון, אמתניתין קאי דקתני בריש פרקין, וכן הבא על אחת מן העריות וכו' ממזרת ונתינה לישראל. ומקום משנה זו בכאן בפיסקא זו וכן הבא על אחת מכל העריות שבתורה או פסולות וכו' ממזרת ונתינה לישראל וכו'.
<h2>דף נז:</h2>
תוד"ה רב אמר יש חופה לפסולות ופי' ר"ת. הקשה מהר"ם דבתוספתא [פ"י ה"א] קתני אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט נכנסה לחופה לשם נישואין ולא הספיק לבועלה עד שמת כשרה לכהונה וכשרה לתרומה. [וי"ל] דרב כרבי ישמעאל, דבלאו הכי מיתוקמא מילתא דרב ושמואל בסמוך כתנאי. גיליון ע"כ.
תוד"ה וחייבין עליה משום אשת איש. ולהאי פירושא דקאי וכו' מה שקיבלה עלויה כדפרישנא. ונ"ב גיליון, אי נמי דקאי ארישא, נמי איכא למימר בסקילה, כגון דיבם קיבלה ואחיו הראשון לא קיבלה.
<h2>דף נח.</h2>
אמן שלא שטיתי ארוסה וכו' שומרת יבם וכו'. גיליון, משמע דארוסה ושומרת יבם נפקי הכא מאמן, ובסוטה מפקי לה מקרא אחרינא.
<h2>דף נט.</h2>
תוד"ה לא אישתני וכו' בפ"ק דקידושין דלא וכו' דביאה אירוסין עושה. ונ"ב גיליון, ואפשר דבעיא דהתם את"ל נישואין עושה.
תוד"ה אלא לאו שלא וכו' ומפרשי ר"ת וריב"א וכו'. נ"ב גיליון, וק"ק לפירושם לישנא דעד גמר ביאה, דמיד אחר נשיקה דפגמה לישלם קנס. ותו לא קים ליה בדרבה מיניה. באותו דיבור. ועוד מצינו למימר דאע"ג דיש וכו' היאך איש מתחייב בקנס. ונ"ב. ונלע"ד להגיה "האיך כהן גדול מתחייב קנס למ"ד" וכו'. ונ"ב גיליון, ונראה כיון דקים ליה בדרבה מיניה עד הכנסת העטרה, לא משלם קנס אפילו אגמר ביאה. דהויא לה כהעראה בהכנסת העטרה וחזר ובא עליה, דלא משלם קנס לא על ביאה ראשונה ולא על ביאה שניה.
<h2>דף ס.</h2>
תוד"ה חלל מחייבי עשה וכו' גרידא דלא וכו' כדאמרינן בפ"ק וכו'. ונ"ב גיליון, וי"ל דה"ק יש חלל מחייבי עשה, כלומר במה שנכתב איסור דידה בלשון עשה.
<h2>דף סא.</h2>
תוד"ה ואין (אומרים) [העכו"ם]. דכל שהוא בסך הרי הוא וכו' ולא פריך מקראי דכתיב האדם. ונ"ב גיליון, והוה מצי למימר מקראי שבתורה דכתיב [שמות ט'] האדם והבהמה אשר ימצא בשדה. והיינו טעמא דהאדם הוי מיעוט אחר מיעוט. דאדם הוי מיעוט. וה"י דהאדם נמי הוי מיעוט, כלומר האדם המיוחד, כמו [חולין צ"א ע"א] הירך המיוחדת שבירך. ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. גיליון ע"כ.
ממגע ומשא מי מעטינהו. גיליון דתוספות. ואע"ג דבנגיעה נמי כתיב האדם, הנוגע במת בנפש האדם [במדבר י"ט]. לפירוש רבינו תם י"ל דההיא נמי סבר דלא מיטמו בנגיעה, היינו דכיון דאימעיטו מאהל אין נראה לו סברא לרבות מהאדם לענין נגיעה. אבל לפירוש רבנו משולם קשה. מיהו בפירוש החומש פירש רש"י דההוא האדם דרשינן למעוטי בהמה.
<h2>דף סב:</h2>
תוספות כ"י בסנהדרין ס"פ הנשרפין [ע"ו ע"ב]. כי שלום אהלך זה אשתו, שיש לו שלום עמה, שאוהבה ומכבדה. ופקדת נוך, אלו בניו ובנותיו. ולא תחטא, שמשמרן שלא יבואו לידי חטא. ע"כ.
והנושא את בת אחותו. מצאתי בתוספות שאנץ ז"ל בפרק שני דגיטין, משום דהאחות אינה יורשת בתוך האחין. וכיון דאחיה ישא בתה יהא נראה לה כאילו היא עצמה יורשת. אבל הנושא בת אחיו, הרי האחר בעצמו יורש, עד כאן.
<h2>דף סג.</h2>
רש"י חפורה ירק מן התבואה וכו'. ונ"ב גיליון, וכ"פ הערוך [ערך חפר] מי שיש לו במאה זוזי חטין נזרעין בקרקע, אינו מרויח לאכול אלא מלח וירק ע"כ.
תוד"ה זבין ולא תיזול ליה כרצונו, ס"א כמדתו. וכ"פ הערוך בערך בסתרקי. תוד"ה המלוה. ואומר ר"ת וכו', וזה לשון רבינו תם בספר הישר ופירש רבי דאין ענין ממציא למלוה, דמלוה לעני בשעת דוחקו. זהו טוב כשהוא צריך ללחם, והוא מלוה לו לפרנסתו. אבל ממציא משמע שהוא חייב לשר הצבא או לשלטון, ומוליכין אותו לבית האסורין, והוא מתחנן ואומר היכן אקח מעות. וזה ממציא לו ואומר לו אני אלוה לך על ביתך. אי נמי שמע שעני רוצה למכור שדותיו, וזה ממציא לו ואומר אם תרצה אני אקנה והרי לך מעות. ונמצא עני מפסיד שדותיו שמכר והוציא המעות להוצאה, שאינו אלא מיצר לו, שאלמלי לא הלוהו לא פרען למלך אי לא היה מוכר שדותיו. והלשון מוכיח [דאמר] ממציא ולא אמר המלוה. וזהו רעות שנעשו צרות זו לזו. ע"כ.
רש"י ד"ה חימצי, מין קטנית, ונ"ב והם אפנגים וכן קורין להם בערבי ע"כ.
<h2>דף סג:</h2>
רש"י ד"ה שנאמר כי רוח מלפני יעטוף וכו' שאני עשיתי, יעטוף ומסיפא לרישא מדריש. יעטוף לשון עכבה וכו'. ונ"ב וכ"פ הערוך [ערך גף]. כי רוח מלפני יעטוף, [זהו הוא פי', רוח] כמו רצון. כדכתיב אל המקום אשר יהיה שמה הרוח ללכת. ומתרגמינן לאתר דיהא רעוא למיזל אזלין. ויעטוף לשון איחור, כמו ובהעטיף הצאן. וה"ק רצון הוא מלפני שיעכב משיח לבא עד שיכלו כל נשמות שעשיתי שעתידים להולד. והאי קרא בגאולה קא מיירי. ועוד פירש בפנים אחרות, גף, זה הוא מקום שיש בו כל נשמות שברא הקב"ה לבני אדם שעתידים להיות בעולם עד ביאת משיח. ע"כ.
<h2>דף סה.</h2>
תוד"ה דברים שבינו לבינה וכו', תימה במאי איירי, אי בשהתה עמו, ליבנות ממנה וכו' עד סוה"ד מעיזה בפני בעלה, נ"ב גיליון ומיהו אי תובעת כתובתה לא מהימנא, דכה"ג אמרינן בפרק האשה שלום [קי"ז ע"א] דכי אמרה מת בעלה ואמרה תנו לי כתובתי, אף לינשא לא מתירין. ובשילהי נדרים [צ"א ע"א] הוה מצי רב המנונא לאוקמי בתובעת כתובתה דלא מיהמנא, אלא דבלאו הכי משני שפיר. וכן משמע מתוך הך דשמעתין דכי תובעת כתובתה דלא מיהמנא אף במילתא דידע בה דלא משקרא. דקאמר איהו לא קים ליה ביורה כחץ, משמע דאי קים ליה לא הות מהימנא כיון שמכחיש לה בטענת בריא. והיינו משום דהכא איירי שהיא תובעת כתובתה. ובאינה תובעת אמרינן התם איפכא. דאדרבה אי הוה קים לן הות מהימנא טפי, משום דרב המנונא, דחזקה דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה. גיליון ע"כ.
<h2>דף סו:</h2>
תוד"ה לא יאכילנה כרשיני כו' שאינו של כילוי וכו', וישראל ששכר וכו' שמאכילה כרשיני תרומה וכו' הד"א. ונ"ב גיליון והכי איתא בתוספתא דתרומות [פ"י ה"ט], כהן שהיה מיסב בביתו של ישראל וכו' ורבנו יקר תירץ דלהכי לא יאכילנה כרשיני תרומה מפני שהבהמה מתפטמת מן התרומה. נמצא הישראל אוכל תרומה. ולא נהירא דאם כן איך אנו אוכלים התרנגולים המתפטמים מן השרצים. גיליון. עיין גם כן במרדכי [סימן ס"ו] ע"כ.
<h2>דף ע.</h2>
תוד"ה הערל פירש בקונטרס וכו' דא"א לו למול מפני וכו'. ונ"ב גיליון. ועוד אם יש להשוות מה שאינו מחמת אונס לערלה שלא בזמנה, היכי יליף לקמן [ע"א ע"ב] ר' בנאה דהערל מקבל הזאה מאבותינו. דשמא לא היו עושים כיון שלא מלו מחמת אונס, שלא נשבה להם רוח צפונית. גיליון ע"כ.
ונשיהם לא יאכלו. נ"ב גיליון, פירש רש"י דשוויה חללה. ולאו דוקא נקט חללה. דאין חלל אלא מאיסור כהונה. אלא שוויה זונה. ומשום דקיימא לן בפרק אלמנה לכ"ג [ס"ט ע"א] דבחייבי לאוין בעינן זר מעיקרא, חשיב אצלה זר מעיקרא כשאר פסולי קהל. גיליון ע"כ.
תוד"ה מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל וכו' היוצאים מהן כמותן, ונ"ב גיליון, וכן לענין כל דבר דאמרינן לקמן [ע"ג ע"א] דיש בביכורים ומעשר משא"כ בתרומה, אמאי לא ילפינן תרומה מביכורים. וגם מהר"ם הקשה אמאי איצטריך גזרה שוה דתושב ושכיר לענין ערלות, נילף תרומה מביכורים וביכורים הוקשו למעשר. ונראה לי דאי לאו גזרה שוה הוה דרשינן כל ערל לא יאכל בו, אבל אוכל [הוא] בתרומה, כדדרשינן גבי כל בן נכר וגבי מילת זכריו ועבדיו. ולא הוה דרשינן לחומרא אבל אוכל [הוא] במצה ובמרור כדדרשינן לפי האמת, כיון דשרי משומד בתרומה. וכן משמע מדפריך אי הכי כל ערל לא יאכל בו נימא אבל אוכל [הוא] בתרומה ומשני הא כתיב תושב שכיר. משמע דאי לאו ג"ש הוה דרשינן מבו דאוכל בתרומה. וכן קשה נמי אמאי איצטריך ג"ש דממנו ממנו דנילף אנינות בפסח, תיפוק לי מהיקשא דשלמים, ובשלמים נילף שם שם ממעשר. ולאכול ערל במעשר נמי לא איצטריך דאתי מהיקשא דביכורים ותרומה. ונראה לי נמי דאיצטריך לאסור ערל במעשר, דלא נדרוש כל ערל לא יאכל בו אבל אוכל [הוא] במעשר. והשתא אתי שפיר דדריש בסמוך מבו דערל אבל אוכל במצה ומרור, דלא מצי למדרש אבל לא בתרומה ובמעשר. ואי קשיא לא ליכתוב כל ערל לא יאכל בו גבי פסח אלא גבי תרומה, ולא יצטרך ג"ש דתושב ושכיר או לא יצטרך ג"ש דממנו. (וי"ל דאיצטריך למיכתב גבי פסח). וכן צריך לתת טעם הא דיליף טפי דהערל אסור בתרומה ממשומד, ולא קאמר איפכא. ונ"ל הא דאיצטריך גבי פסח, משום [דבעי] למדרש ביה, בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור. גיליון.
יאמר תושב ולא יאמר שכיר. נ"ב גיליון, אע"ג דאילו אמר תושב הייתי אומר דוקא תושב לא יאכל לפי שאינו אגוד עמו כל כך שכן יוצא במיתת האדון ואינו עובד את זרעו, תאמר בשכיר שהוא אגוד עמו שכן עובד לזרעו עד סוף שש שנים או עד היובל, ליכול. וי"ל שהלשון משמע שאמר "קנוי קנין עולם אינו אוכל קנין שנים לא כל שכן" שסוף סוף זה קרוי קנין עולם וזה קרוי קנין שנים. ומלישנא דקרא דייק, הואיל ולא אמר עבד נרצע לא יאכל קדש וכתב בלשון תושב, גילה לנו הכתוב שזה מיושב אצלו יותר. ועוד דהגע עצמך, שמת האדון ואין לו בנים, כמו שיוצא זה כן יוצא זה. ואם כן אין זה איגוד לזה יותר מלזה. גיליון ע"כ.
<h2>דף עא:</h2>
הזאה אימת. נ"ב גיליון, אע"ג ט"ב הכרוז יוצא וכו' [איכ"ר פתיחה או' ל"ג] א"כ הן עצמן נכנסו לקבריהם ולמה להו הזאה. שמא אחר כך הוציאום מקבריהם והיו רוחצים אותם ומלבישן תכריכין או מחמת מלחמת סיחון ועוג היו נוגעים במתים. ואפילו חרב הרי הוא כחלל. לכך צריכים הזאה. ודילמא לא עביד כלל. פירוש הערלים. ומשני דכתיב ויעשו את הפסח, משמע היו כולן עושין. ע"כ.
<h2>דף עב.</h2>
שלא נשבה להם רוח צפונית. נ"ב גיליון. פירש הערוך [ערך כנור], איכא דאמרי שהקב"ה מטייל בג"ע עד חצי הלילה. ואחר חצי הלילה הולך לו, ורוח צפונית מנשבת מיד בכל העולם. איכא דאמרי בכל לילה מחצות לילה עד שחרית מנשבת רוח צפונית. לפי שארבע רוחות מנשבות בכל יום ורוח מערבית מתחילת הלילה ועד חציה. ורוח צפונית מחצות לילה עד שחרית. ורוח מזרחית מתחילת היום ועד חציו. ורוח דרומית מחצי היום ועד ערבית. גיליון עד כאן.
<h2>דף עב:</h2>
ומה טבול יום שאסור בנגיעה דתרומה וכו'. לא שייך למיפרך מה לטבול יום שאינו מחוסר מעשה בגופו ואינו לפני הדיבור, דהני חומרי לא שייכי בנגיעה. ובטמא דוקא או בטבול יום ובמחוסר כפורים שייך לאסור נגיעה, שהם טמאים. אבל ערל שהוא טהור אין לנו לאסור בו שום נגיעה. וכענין זה כתב מהר"ם. גיליון.
<h2>דף עג.</h2>
תוד"ה נכסי כהן וכו'. לכאורה משמע דדוקא הני הוא דאסירי אבל ליקח מהן מלבושין שרי. נ"ב גיליון, מצינו למימר דנקט עבדים ובהמה טמאה לרבותא, דאע"ג דאדם יודע שאין מתחלל עליהם אין לוקחין, והוא הדין מלבושים. גיליון ע"כ.
ואם איתא ניתני ערל אסור בתרומה וכו'. נ"ב גיליון, וליכא לשנויי במעשר ראשון ורבי מאיר היא. דאם כן טבול יום היה אסור, דרבי מאיר מחשיב ליה כתרומה. ומיהו לקמן [פ"ו ע"ב] פירש ר"י דגזירת הכתוב הוא דנאכל מעשר ראשון בטומאת הגוף אפילו לרבי מאיר מואכלתם אותו בכל מקום. וצ"ל כמו שכתב מהר"ם דליכא לאוקומי הכא במעשר ראשון מדשרי ... גיליון עד כאן.
<h2>דף עג:</h2>
תוד"ה ואוכלן בטומאת עצמן. תימה לר"י דאמאי לא לקי נמי בתרומה, דנילף מביכורים, ולעיל כתבתי. נ"ב גיליון. נראה קצת מדאיצטריך ג"ש דתושב ושכיר לענין ערל, מכלל דלא ילפינן תרומה מביכורים, אע"ג דילפינן בפרק העור והרוטב [חולין ק"כ ע"ב] לענין משקין היוצאין מהן [שהן] כמותם. גיליון ע"כ.
ואיתקוש ביכורים למעשר. נ"ב גיליון, אע"ג דקרינהו תרומה, איתקוש למעשר לחומרות הללו שיש במעשר אנינות וביעור. אבל לר"ש לכל מילי קרינהו רחמנא תרומה, חוץ מן הדברים המפורשים בהם, דהיינו הבאת מקום ובן... וא"ת למה אין תרומה למידה מביכורים לענין ביעור, דהא בפרק העור והרוטב [חולין ק"כ ע"ב] ילפינן לענין משקה. וי"ל דהכא בהדיא כתיב בקרא וגם נתתיו לרבות תרומה, שפטרו הכתוב בנתינה לבעליה. גיליון ע"כ.
תוד"ה טומאת עצמן מנין. אין להקשות כיון שיש אזהרה לטומאת עצמן למה לן אזהרה לאוכל בטומאת הגוף וכו' טומאת עצמן הכא לא תוכל לאכול. ונ"ב גיליון, ועוד קשה דמהאי דרשה תיפוק לן אזהרה לקודש, בין לטומאת הגוף בין לטומאת עצמן, ובאלו הן הלוקין [מכות י"ד ע"ב] קא מצריך קראי לר"י ולריש לקיש או במעשר למה לן קראי, תיפוק לן אזהרה בג"ש דממנו ממנו מפסח. ולמאי דדריש לה בפרק כל שעה [פסחים כ"ד ע"א] באם אינו ענין נראה דניחא.
תוד"ה שכן פנקעכ"ס וכו' ואינה חוזרת לחזה ושוק. ונ"ב גיליון, ויש נותנין סימן [לא] יחס"ר המזג. י' ישנו לפני הדיבור. ח' חיבת הקודש. צ' כלי צירוף מצרף. ר' רביעי בקודש. מ' מחוסר כפורים. ז' חוזרת. ג' גוי, היינו משמדות. גיליון ע"כ.
<h2>דף עד.</h2>
תוד"ה הכי גריס בקונטרס וכו' דמכשר במחוסר כפורים ערל כי טמא. ונ"ב גיליון, ועוד אמאי נטיר לה עד הכא. ולפר"ח ניחא גי' ע"כ. שם באותו דיבור. גיליון, ור"ח פירש מאן תנא דפליג עליה דר"ע דאמר מחוסר כפורים אסור בפרה ואונן מותר בה, ת"ק דיוסף הבבלי הוא.
<h2>דף עד:</h2>
תוד"ה קרי כאן והבשר אשר וכו' וטומאתו עליו ונכרתה וכו' דבטומאת הגוף קיימינן וי"ל דלרבותא וכו'. ונ"ב גיליון. נראה דפריך מקרא דטומאת בשר משום דכתיב ביה בכל טמא אפילו כל דהו, גיליון ע"כ.
<h2>דף עה.</h2>
תוד"ה והכתיב בכל קדש לא תגע וכו', ור"י מוקי לא תגע לנוגע בתרומה וכו'. נ"ב גיליון, צ"ע לר' יוחנן דנפקא ליה נגיעה דתרומה מבכל קדש לא תגע, במים יובא עד הערב וטהר למה לי.
מ"ש (דלא) [ד]הותר מכללה יולדת. נ"ב גיליון, היינו לרב דאמר במסכת נדה [ל"ה ע"ב] מעיין אחד הוא התורה טימאו והתורה טיהרו. אבל ללוי דשני מעיינות הן לא הותר בזה כלום מן הדבר שהוא אסור. כי זה המעיין הוא טהור לגמרי. ולוי מוקי קרא בזב בעל שתי ראיות ומצורע מוסגר.
<h2>דף עו.</h2>
נשים המסוללות. יש ספרים גורסין המסולדות זו בזו. כלומר מתחממות זו בזו מלשון שהיד סולדת בהם. רבינו יהונתן הכהן ז"ל.
<h2>דף עח:</h2>
תוד"ה מי יתן לי דור שלישי ואטהרנו. סתמא בעו מיניה. פירוש דקשיא להו לתוספות, כיון דתלמידיו שאלו ממזרת לאחר עשרה דרי מהו, הא כיון דנקטו בלישנייהו ממזרת, ולא ממזר, הא ע"כ לענין היתר שאלו מיניה אם ממזרת מותרת לאחר עשרה דורות אם לאו. א"כ אמאי לא השיב להם מותרת, דהא ס"ל לר"א בפירוש בפרק העור והרוטב דון מינה ומינה. ומתרצי, כיון דתלמידיו בעו מיניה בסתמא, ולא פירשו שאלתם אם מותרת אם לאו, הא אפשר לומר דשאלו היכא דלא ידיע אם ממזר הוא אם לאו. והשיב להם דודאי לא חיי. והיינו דאמר מי יתן לי דור שלישי וכו'. וכ"ת אע"ג דהם לא בררו שאלתם היה לו לר"א לברר תשובתו ולומר אם לענין היתר שאלתם מותרת. לכ"א אם הם היו מבררים שאלתם לשאול אם בידוע שהוא ממזר מהו, בודאי היה משיב להם מותרת. וכיון שהם לא בררו שאלתם גם הוא לא רצה לברר תשובתו ודוק.
<h2>דף עט.</h2>
תוד"ה דונגר גרסינן מדת שכירות. דדון לשון מידה. והערוך גריס "רונגר". ופירש לשון פרסי רון יום. גר שכיר. כלומר שמא שכיר יום הוא. עכ"ל בערך רמגר. גיליון.
תוד"ה ונתינים דהכי פריך משה גזר עליהם עבדות. גיליון, ולא עבדות ממש. שם באותו דבור, מזבח מי יתיר וכו' ואין נראה לרבנו תם דמדאורייתא אסירי בלאו וכו'. ונ"ב גיליון, ולפירוש רבנו תם צריך ליישב מכל הנהו, דמשמע בנתינים צד עבדות. ושמא לרבנו תם נמי לא הוו עבדים ממש. גיליון ע"כ.
<h2>דף פא:</h2>
תוד"ה כולן ידלקו וליכא למימר דלניידינהו דגזרינן שמא יבואו עשרה ב"א בבת אחת וכו' כדאמר בר"פ התערובת. ונ"ב גיליון, ובפ"ב דנזיר [י"ב ע"א] גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה, דמשמע בשוקא הוה מצי לקדש אי לאו משום דהדרא לניחותא, ולא חשיבא ניידא אפילו בשוקא. [וי"ל דשאני התם] דבכל הנשים שבעולם לא שייך שמא יבואו בבת אחת. ועוד דכולי שמעתתא דהתם אינו אלא קנסא. גיליון ע"כ.
<h2>דף פג.</h2>
תוד"ה הלכה כרבי יוסי. ש"מ דאאנדרוגינוס קאי וכו'. נ"ב גיליון, ועוד מדמדקדק שמואל איזה מילתא דרבי יוסי עיקר, אם כן סבר כוותיה. כדאמרינן בפרק אלו קשרים [שבת קי"ב ע"א] מדמתרץ [לה] שמואל אליבא דרבי יהודה ש"מ כר' יהודה ס"ל. גיליון עד כאן.
תוד"ה קידוש דתנן. דדאין דינא דגרמי וכו' ולענין דינא דגרמי וכו' ואפשר דר"י מודה וכו'. נ"ב גיליון, וא"ת כיון דרבי יוסי אפשר דסבירא ליה כרבי מאיר, אמאי איצטריך התם לפסוק כרבי מאיר. וי"ל משום ברייתא, דדייק מינה זאת אומרת המזיק שיעבודו של חבירו פטור. גיליון ע"כ.
<h2>דף פג:</h2>
תוד"ה מטמא בגדים אבית הבליעה. דכל שפסולו בקדש וכו'. ונ"ב, ראיתי להרש"ל ז"ל מאריך בזה. ולענ"ד נ"ל והתם מפרש וכו' הוי תירוץ אחר. לתירוץ ראשון היינו דטריפה פלוגתא היא, ובפלוגתא לא קא מיירי, ולכך לא קחשיב טריפה. ועוד מתרצי תירוץ אחר, דלכך לא קא חשיב טריפה לפי שפסולו בקדש קסבר ת"ק דאינו מטמא בגדים, אבל כל הני דקא חשיב הכא ואזיל נרבע ומוקצה וכו' אין פיסולן בקדש, דפסולין ועומדין הם קודם הקרבה. ולא חשיב מוקדשים כלל. ולכך מטמאין בגדים. כן נראה לי יעקב חיים.
<h2>דף פד:</h2>
קסבר האי תנא נישואין הראשונים מפילין. גיליון. ל"ד נישואין אלא קידושין. ול"ד נקט "הראשונים", דלא שייך האי לישנא אלא לקמן בפרק בית שמאי [ק"ט ע"א]. ומשום ההיא דהתם נקט להאי לישנא בכל דוכתי. גיליון ע"כ.
<h2>דף פה.</h2>
תוד"ה אלמנה לכ"ג. ונ"ב גיליון, ונראה דאפילו לכתחלה אין השניה יכולה לעכב על ידו שלא יאכל פירות, אע"פ שאינו משלם כלל כשנשבית.
<h2>דף פח.</h2>
תוד"ה ברי לי דשומן. דגמרינן מנדה וכו'. גיליון, ומנדה לבעלה אין להוכיח. דשאני התם שעצמה משמשת. אלא מנדה לטהרות, דלכל דבר האמינה תורה.
<h2>דף פח:</h2>
תוד"ה והבא עליה באשם תלוי קאי. ולהכי לא מוקמינן לה אחזקה. ונ"ב גיליון תוספות, אבל ליכא למימר דאיכא חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, דכיון דאיכא סהדי דמסייעי לה מעיזה ומעיזה.
<h2>דף פט:</h2>
תוד"ה ממקום אחר. אומר ר"י. תרומה מדרבנן דהא מיתקן וכו' בשאינו נקוב. נ"ב גיליון, אי נמי לרבותא נקט "ממקום אחר" אע"ג דנראה [כמו] מן החיוב על הפטור. ולא נהירא דממקום אחר משמע דוקא ממקום אחר. גיליון תוספות.
<h2>דף צה:</h2>
וקאמר (ה"ק) [ת"ק] ל"ש ע"פ עדים דאשת גיסו שריא וכו'. ונ"ב. לגירסא זו אף ת"ק אפילו אליבא דר"ש קאתי. ויש ספרים אחרים גורסים "לא שנא על פי בית דין ולא שנא על פי עדים אשת גיסו אסירא ואשתו שריא". ומחלוקתן סובבת במחלוקת ר"ש ורבנן. ורבי יוסי ס"ל כר"ש, ורבי יצחק נפחא פירש דרבי יוסי ודאי לאו כר"ש, ולא מפליג בין נשאת על פי ב"ד לנשאת על פי עדים.
<h2>דף צז.</h2>
דובבות. פירש רש"י נעות. נ"ב גיליון, ותימה מה לשון נעות לדובבות. ואומר ר' מנחם חסיד ז"ל שראה בפירושי ארץ יון, דובבות לשון זבות. כדמתרגמינן זבה דייבא. וה"פ כל ת"ח שאמר דבר שמועה בעולם הזה שפתותיו זבות. כאדם הישן ונוטף ריר מפיו, כך הם בקבר, הם כמו ישינים בנחת, ונוטף ריר מפיהם. והכי קאמר מה כומר זו כיון שאדם נוגע בה דובב [וכו']. מיהו במסכת שקלים ירושלמי גרסינן בהדיא בפרק מצרפין שקלים [פ"ב ה"ה], כיון שאומרים הלכה מפיהם של צדיקים שפתותיהם מרחשות עמהן בקבר. מצאתי. וכן מצאתי בגיליון פ"ה דבכורות [ל"א ע"ב]. גיליון.
<h2>דף קג.</h2>
שבע בעילות בעל אותו רשע באותו וכו' בין רגליה כרע וכו'. נ"ב גיליון, וקשיא והכתיב ותכסהו בשמיכה, ופירש רש"י חזרתי על כל צדי צדדין ולא מצאתי בהם שמיכה, אלא השם יתברך מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע. ופירש [שמיכה] שמי כ"ה. ויש לפרש כמו "כל האומר רחב מיד נקרה" [מגילה ט"ו ע"א]. [ורוצה לומר] ושמע קולה עד שנקרה. וקורהו בעילה. מצאתי. ע"כ.
